 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
 לאורך גבול הלבנון
העיניים עפוצות, נפקחות לחילופין לאורך הנסיעה צפונה. בתוך האוטובוס דחוס, מחניק, אבל ממשיכים הלאה. אישה מבוגרת עולה בעפולה, ואני מפנה לה את המקום לטובת הרצפה. לא יכול לחשוב על מצב שלא מפנים לסבתא שלי את המושב באוטובוס.
הנסיעה ממשיכה, חולפת על פני כל המקומות שמרגישים הכי בית בעולם כשאני עובר בהם - כפר תבור, העליה בכדורי, המעבר צפונה בצומת גולני, התצפית על מצוק ארבל בדרך לקדרים... ומה לא. ושוב אני שוקע בחלומות, עייף מהצבא, עייף מלהיות רחוק גיאוגרפית מימנה, עייף מהריח הטחוב בטנק. עייף מרוב שלא מצליח לצאת מהעייפות כשהאוטובוס מתגלגל בדרכים צפונה.
השלט שמפנה ליסוד המעלה כבר מאחורי, ואוטוטו מגיעים. כביש נוסף שיורד לדרך הראשית ממערב, מסמן לי שהגיע הזמן להחליף נתיב. עצרתי, התרמיל יצא מהתא מטען וחציתי לצד השני. מרים יד מנומנמת בשביל לעצור טרמפ, וכעבור כמה דקות צעיר אחד עוצר ומציע לקחת אותי לצומת שמעלינו ברכס. הנסיעה עוברת בשקט, כשרק בוב דילן נשמע ברקע ואצלי בראש מתחיל להתגבש מסלול שאלך בו ביומיים הקרובים, ולבסוף המשכתי איתו עד לסוף נסיעתו. קיבוץ קטן בשם מלכיה על הגבול עם לבנון, שהתחיל את הטיול שלי לאורך ארץ הארזים.
לא הכנתי באמת משהו, רק פירות יבשים וכמה ביגלה מתחנה מרכזית בתל אביב, העיקר שיהיה טעים. בכלבו קניתי עוד שני עטים לכתוב ומיץ אשכוליות, בזמן שקבוצות ילדים התרוצצו חופשי, מבסוטים על החופש הגדול שנפל עליהם כברכה, במקום שבו ההורים לקחו אותם גבוה מעל כל שאר אזרחי המדינה והחיים שלהם עוד נושקים לתרבות שכל הארץ חייה אותה באטרף. קנאתי בהם.
יצאתי מהשער, הולך לארוך הכביש את שאמצא את הגבעה שלי במפה שמימנה אחתוך הלאה. כל קילומטר של דרך, מתוכנן שנייה לפני שגמעתי את קודמו. דרך לא מתוכננת מראש, נשאב מחדש לעולם מוכר של חיי זוגיות עם מפה ותרמיל, בלי אדם נוסף מלבדי. מתמכר לבדידות וגם מפחד להיות לבד. לפתע מרגיש חי, מרגיש אנושי.
והדרך ממשיכה, עולה על הגבעה וחותכת בקפיצה גדרות תיל שאהבתי לשנוא מהריבוי הלא פרופורציונלי שלהן. סעמ'ק. אף אחד לא שואל שאלות, הנוף שנשקף מלמעלה אל עבר הגולן והלבנון, משתיק מוח של חייל סורר שרוצה שיעזבו אותו.
ואדי צדדי סלל את המשך צעדי מהמצוק שעמדתי עליו. חורש סבוך, נשרים עפים מעל. חבטה עמומה הקפיצה את המבט שלי הצידה, בשביל לראות שזעמן שחור נפל מאחד העצים לידי. חשבתי תחילה שהוא מת, אבל כשהתקרבתי אליו בשביל לראות מה מצבו הוא קיפל זנב ונעלם. אילו אני יכולתי להעלם כך.. אילו.
בתחילת השנה החזירי-בר בארץ חטפו וירוס מיסתורי שהוכר בשם "דבר החזירים", ולכן מה שנותר מהם כרגע זה בעיקר פגרים ושבילים שהשאירו בשטח. דרך יותר סימפטית למטייל שמפלס את צעדיו בחורש הסבוך של גליל עליון. המשכתי לעבר נחל דישון המוכר בעוצמת שיטפונותיו החורפייםעד שהגעתי לחיתוך עם כביש הצפון החדש שהיה לי כנקודת התלבטות. לעלות למעלה לחפש את המעיין או להמשיך הלאה? כמה שלוקים, עוד כמה תמרים שנמעכו בתרמיל בשביל לעלות את הסוכר בדם והחלטתי ללכת על הדרך הקשה. לג'עג'ע ת'חיים במדרון התלול שעולה לכיוון המעיין. לא האתגר של חיי, אבל כן גורם לך להתנשף הרבה ולקלל את כוח המשיכה שנפל עליך כמכה.
מעבר לשדה מעובד, עמדה חורשת איקליפטוסים קטנה ומעברה השני, ליד שביל עפר, תפסה את העין תאנת ענק, הלכתי לכיוונה. תחתיה היה בריכת בטון גדולה וסגורה שהזליפה מים לשוקת קטנה ומשם במורד לעבר בריכונת עם צמחי מים שחפרו הילדים מאחד הקיבוצים הסמוכים. כורסא קרועה שעמדה תחת צל העצים הגבוהים, הייתה בשבילי הנקודה לתפוס את שנת הלילה הקרובה.
חלצתי נעליים והוצאתי את המחברת. התחלתי לקשקש משהו, חצי מספר לה וחצי אחר כותב סיפור לעצמי. מה כבר כותבים למישהי שאתה אוהב, כאשר אתה הכי לבד, כמו שבחרת בעצמך ללכת לשם? בסופו של דבר, הצעדים שעברת כותבים את סיפורם בעצמם.
טנדר עצר מאחורי, וזוג מבוגר יצא לעבר המעיין.
"שמעתי מחבר שהמים בעין-יראון חזרו לזרום", עניתי לשאלתו לאיך הגעתי לכאן.
לאחר שהלכו והלילה ירד, הדלקתי מדורה ובישלתי קפה בקומקום אלומיניום שמצאתי שבועיים מלפני הגיוס בדיוק בנחל דישון, במרחק של שלושה-ארבעה קמ' מאיפה שישנתי. מול קול רתיחת המים, מהצד השני של גדר המערכת קרא המואזין של הכפר ירון בלבנון.
שבת שלום
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
