 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
 שב אל המדבר שבערבה
יצאתי מהבית והתחלתי בנסיעה צפונה. לא פתחתי מפה, חצי הימור, נסעתי עם זיגזוג מבט ברמזורים לעבר החוברת כבישים לראות אם אני בנתיב הנכון והתברברתי. כן, זה לא אופייני לי לצאת ככה בלי לדעת בדיוק איפה אני פונה וכמה מתקדם, רק להסתמך על שלטים. הרבה טיולים בנו אצלי את הצורך לדעת מה מקומי הכמה שיותר מדוייק, ולאן אני מתכנן להמשיך הלאה. (מה שכן, זה מסתיים כאן. בתור משל לחיים זה תופס הרבה פחות)
לאחר ששרפתי יותר מדי זמן במרכז על להגיע לאותה תחנת דלק שחלפתי עליה כמה פעמים קודם לכן, אספתי אותו משם והמשכנו הלאה. כך גם לראשונה בחיי, פיספסתי את הפניה לואדי ערה ומרחתי לעצמי עוד כמה קילומטרים טובים של נסיעה וזיהום אוויר על הדרך. לא יודע איך זה קרה, והתעצבנתי על עצמי. עייפות שמעוורת אותי מהדרך, דווקא עכשיו. דווקא ברגילה.
כבר הרבה זמן חלף מאז שהייתי בנחל תבור בפעם האחרונה. ציפיתי לתורמוסים שישטפו ת'עיניים בסגול ממסטל, ובמקום זה קיבלתי ירוק אגרסיבי כמו שרק נחל תבור בתקופה שבין הפריחות יכול להציע. ירוק מהסוג הזה שאתה רואה בגלויות מאירלנד וניו-זילנד. באמת שאם לא הייתי מכיר את ההתעקלויות של הנחל הזה, הייתי יכול להאמין שזאת תמונה מחו"ל. תוצרת נוף של מדינה זרה.
אחר צהריים של חזרה לבית, חזרה לניתוק מהבית המרחבי שלי צפונית לצומת מגידו. צפונית לחיים בצבע זית שקיבלתי על עצמי (לעוד קצת פחות משנתיים שנותרו).
אני אוהב משהו בלארוז את התרמיל, זה נותן פרופורציות לחיים. התלבטויות אם לקחת משהו לדרך או לא, גורם לך להבין עד כמה החיים שלך מלאים בשטויות מיותרות. לקחת את הפליז או להשאר רק עם החולצה הארוכה ולחסוך משקל? אולי? רגע, מה השאלה בכלל? הרי ברור שלא לקחת. כל מה שלא אקח עכשיו, זה עוד שיחרור שם. עוד שיחרור בלראות דברים נוספים בדרך, ופחות להדביק את העיניים לקרקע בגלל העומס שעל הגב הכפוף. עדיף יותר להדבק למדורה בלילה, מאשר למצוא את עצמך מקבל פתאום את התובנה באמצע הדרך שאתה סתם דבוק למותרות שיכולת לוותר עליהן, ולשחרר את התלות בדרך לחופש התפיסתי שלך.
ארזתי, עליתי על האוטובוס ונסעתי לירושלים בנסיעה לילית מרדימה.
(ואפילו אם אעלה עם מדים לקו הזה, ארגיש בטיול. ככה זה עם הקו ששיגר אותך בתיכון ללא מעט טיולים הלוך וחזור.)
קצת אחרי אור ראשון (כי באזרחות מסתבר שמאוד קשה בדיוק לקום איתו), זרקנו תרמילים באוטו של אבא שלה ונסענו לספיר, אל הערבה שבדרך לאילת. מדבר שלא ראיתי מאז שסיימתי קמ"ט ועזבתי את שיזפון מלפני כארבע חודש.
התרגשתי בדרך. לא רציתי להרגיש אורח שם, לא נטע זר כתייר שמתלהב בקטעים אודות יופיו הלא מוכר, רציתי להרגיש כמה שיותר קרוב לתחושת בית שאני מכיר כאשר עברתי את צומת מגידו צפונה. תחושה שעוד לא אוכל להרגיש עכשיו בפה מלא, אבל עוד ארגיש בבוא הזמן. שיהיה את הזמן להלך ימים ולילות בחיקו, כמו שהלכתי ללא קץ בגליל.
האוטו נשאר במרכז הישוב, עם פתק קטן על החלון צפוף באותיות בקשה שלא יגנב ועם פרטינו במקרה הצורך. וברגע הזה, אותה פיסת זמן קטנה שאתה מעמיס סופית את התרמיל על הגב, יצאנו לדרך. אחרי הבית ספר המקומי, במעבר הפרוץ שזכרתי פעם ליד הפשפש האחורי שכל המטיילים עוברים בו.
עוד בתחילת הדרך היא שמה לב לרחם שדאה מעלינו. כתם לבן עם שני חיתוכים שחורים, מופרדים בגווניהם בברור שלא ניתן לטעות לגבי זהות בעליהם. כך גם לאורך הדרך, אני שם לב להר, לנחל למצוק שבדרך. מצליב בין המפה לשטח, בזמן שהיא עסוקה לראות את מה שחי מסביב. עופות דורסים, צבאים שרצים מסביב, המטיילים האחרים בדרך שהולכים באופק.
תכננו להעביר שני לילות בשטח, ואת הבוקר השלישי להעביר בהליכה מזורזת של שני קמ' אחרונים בחזרה לאוטו שיקח אותנו צפונה. הלילה הראשון פגש אותנו בחיבור של הדרך עם נחל צבירה. חניון לילה די מוכר על שביל ישראל שבניתי עליו בתור נקודה טובה לאסוף עצים ללילה ממטיילים קודמים. כך זה שלמרות שאני לא אוהב את הגישה של הפקחים תמיד, עדיין אעמוד בזה שלא להדליק צומח מקומי בשמורות, ובמיוחד שיש לך אכבר שלט שכמעט מתחנן לזה (וכמובן, שהתיכנון לא הכזיב עם הכמות קרשים שיכלה להספיק לל"ג בעומר).
קמנו למחרת שוב בשאיפה לאור ראשון, אבל נמרחים כשעה אחריו.
עליתי במעלה הגבעה התלולה שהייתה צמודה אלינו, מנסה כמעט נואשות להשיג קליטה. אין מה לעשות, ככה זה שאתה מפקד ואין לך את הפריבילגיה להקטין את האחריות לרמה הבנאלית שלהגיד "לא הייתה קליטה" ולא לדעת בכלל אם קרה משהו. זה מעצבן, זה סופר מעיק, אבל ככה זה גם לראשונה בחיי שאני ממש מוטרד מהחוסר קליטה. ובמיוחד עוד שבטיול.
הדרך עלתה והתפתלה. שם שביל ישראל זיגזג אותנו במעלה הר יהב, ושם חתכנו עצמאית במורד נחל נקרות. מתחילים את החזרה לכיוון ספיר.
לא רחוק מסוף הדרך, ליד אותם שני קמ' אחרונים שרצינו לישון, תפס אותנו הגשם. בהתחלה קל ודלוח, ובהמשך מבול שלא יבייש גם את הגליל העליון ביום חורפי. כך עם תחושת החמצה של הלילה האחרון שלנו בחיקה של הערבה, החלטנו להתקפל ולעלות צפונה מוקדם מהצפוי. לתוך מבול של שטפונות לאורך הדרך ונהגים חולי נפש כמייטב המסורת של כביש 90 הוותיק.
כותב שורות אלו בעקבות הקליטה הארורה תחילת בוקר מעונן
עבר הירדן נותן את גווניו, ואנחנו הולכים לכיוונו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
