סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
החיים במדים כנגד היופי במחול החיזור של הפרפרים
זוג תוּרים (סוג של יונה, זאת בצבע כחלחל) ישב על הגג של האנגר וקרקר במשך כמה דקות ארוכות. בהתחלה עוד ניסיתי להתעלם והמשכתי בספר, לאחר מכן התחלתי להתעצבן מהקדיחה בראש ועם זאת התעצלתי מכדי ליזום מהלך כנגד המפגע, ולבסוף נישברתי. ירדתי מהטנק שנתן לי פינת ישיבה משופעת וקשה, לקחתי חופן אבנים וזרקתי בזעם על תקרת הפח של האנגר.
הזוג השתתק לכמעט דקותיים,
הזוג נעצר ועמד גם הלב,
יצאתי החוצה תפסתי רגליים וטפסתי שוב על הטנק הכואב.
נכון שיש כאן מידה של אפליה לא מבוטלת. אולי אפילו שמץ של גזענות כנגד מינים שאנחנו מתייחסים אליהם בשמות לא נעימים כמו "מתפרצים", "נחותים" ואפילו "מעצבנים", אבל ככה זה שאין סימפטה לאיזה יונה שמסתכלים עליה כבר בצורה בנאלית ומעוררת תסכול מעצם קיומה שנראה כמיותר וחסר כל חשיבות.
לפעמים אני מהרהר בכך שאיך היו נראים החיים שלי, אם לא הייתי שם לב לזה. איך היה נראה השירות שלי לולא הייתי לוקח את הכמה שניות האלה ביום בשביל להביט לשמים ולהתרגש מזה שרחם דוהה מעלי, שלישיית פרפרים של לבנין ירוק-פסים פצחה במחול חיזור סוער ליד הקולר של המשרדי תחזוקה או שאחד מהנגדי חימוש היותר ידועים לשמצה כמעט ודרך על זנב סנונית נאה בדרך לחדר אוכל. אין לי ספק שהדבר הזה נותן צבע לחיים האפרוריים, אבל מנגד לפעמים הדבר מהווה עול לא קטן כאשר אתה חפץ גם לשמור על כל הדברים האלה בזמן שהינך כבול למערכת כוחנית ומעוררת תסכול.
כל כך בא לי כבר להשתחרר.
אתמול בפעם הראשונה התחלתי לחשוש מעניין של החזרה להדרכה. הסתובבתי בלילה בהאנגר, ופתאום נפלה תחושת העייפות מעצם כל העניין של האחריות כמפקד. זאת לא תחושה חדשה, אבל לפעמים סתם ככה היא יכולה להתעצם מכלום. לאחר מכן, נזכרתי שהייתי מסיים הדרכות בתחושה של "הנה, עבר לו עוד טיול". מעטים הטיולים שאני באמת זוכר עד היום, וגרוע מזה, כאשר ברגילה האחרונה עברתי ליד טיול שנתי בנחל תבור הרגשתי לפתע שנגמר לי הכוח. אותה תחושה של מלחמה בלתי פוסקת בלהציב למודרכים שלך גבולות ולנסות לחבר אותם למשהו שנראה להם מגוחך ולא קשור, הכתה בי לפתע וגרמה לי להרהר מאיפה אביא שוב את הכוחות האלה אחרי הצבא. אולי אפילו זאת הדאגה הקטנה יותר לעומת השאלה, איך יהיה לחזור לבית ספר שדה אחרי שלוש שנים שחיים שלמים כבר השתנו בהם. הפחד הגדול מזה שאתה יודע שתחזור ואז איך יקבל אותך בחזרה המקום.
(ורגע, יש לי עוד שנה וחמש חודש לפחות עד המאורע. למה אני מהרהר בזה כבר עכשיו?)
הגברת (שעד כה לא קיבלה איזכור ברור ומעתה תכונה הסנופקינית, כמובן שלזכר פועלו של סנופקין עליו השלום. למי שעדיין לא הבין, אז המדוברת הינה חברתו לחיים של כותב שורות אלו.) התקשרה היום לאחר משמרת ארוכה למען ביטחון המדינה. משמע שהתפלספתי יותר מדי בשתי שורות ומשהו האחרונות, ובסף הכל רציתי להגיד שהיא התקשרה אלי. ועל הדרך גם הייתי מבסוט לאללה, אבל חלילה שזה ישמע חנפני מדי, לא?
בכל מקרה, דיברנו על יום הזיכרון אם אני עתיד לצאת או לא. במשך הכמה שנים האחרונות, וזאת השנה השביעית במספר, שאני כותב קטע לזכר אחיה של אמי שעל שמו אני נקרא. בכמה שנים האחרונות, ונפלתי מלהגיד כמה במדוייק, שאני כותב סוג של מכתב אליו. נכון שלא זכיתי להכיר אותו, אבל כנראה שרק מי שקרוי על קרוב שנפל במלחמה יוכל להבין את התחושה של החיים בצל הזה. סוג של ניסיון לחיות שני אנשים בתור אדם אחד, האחד אתה והשני את האדם שאתה מצפה להזכיר למי שהכיר אותו, וזה לא בגלל שמישהו אי פעם ביקש זאת ממך במפורש - יש דברים שהם פשוט ככה ואין מה לנסות להסביר.
לאחר שסיפרתי לה על כך, היא שאלה מדוע אני לא קושר את האחים שלי בעניין? נותן להם לקחת פינה בחלק שלי בנטל ההנצחה? שיכתבו גם משהו, הם גם חלק מהמשפחה השכולה. אבל אתה מנסה להסביר לה בקול כושל, ולא יודע איך. הרי היא צודקת, ובכל זאת גם לא מבינה. דברים כמו שהיה ברור לך בגן שתגדל ותיהיה שיריונר, ולא טייס ואפילו לא גולנצ'יק אמיץ. פשוט שיריונר, לא פחות ולא יותר.
וכרגע אני רק רוצה להיות שינשין, לא יותר ולא בטיח.
הלב שהיה ונשאר בערבה
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
