 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
 מכת ההארה במציאות דלילה - או המדריך לחרבן את הראש בצבא
לפתע, ככה פתאום, זה מכה בך. מערער לגמרי את כל מה שהאמנת בו בעבר, נותן לך להבין באיזה מציאות עקומה אתה נשאב בכיוון אחד של אבדון, חוסר צדק, יאוש. לפתע פתאום, קשה לך מאוד להאמין בצבא, מדינה, חוק. לפתע אתה רוצה לזרוק הכל קבינימט, הכי רחוק שקצה העולם מאפשר לך ופשוט להעלם מהכל. וכמה שתחשוק בזה, קשה לך להאמין שתוכל להגיע לנקודה הזאת אי פעם - ותמיד, אבל תמיד, תגיד לעצמך שכרגע זה לא הזמן.
חטפת שוב את האגרוף הזה בבטן, בנקודה שנפל לך האסימון מה הפואנטה שהסופר מנסה לצייר לך בענק אחרי שכל הזמן מטשטשים לך את זה שוב ושוב. הבעיה שאחרי שכל כך התרגשת מזה, הבנת שלא תוכל להסביר את זה לאחרים - כל עוד הם לא ירצו לקרוא את הדברים שלו בעצמם. וכנראה שמעטים המכרים שלך יקפצו על המציאה, כי בסך הכל זה די נוח. מי שלא מנסה לחפש תשובות או לפחות רעיון חדש להתפתח דרכו, כנראה לא יקרא ספר שלם על מה דפוק אצלו, אצלנו. לשמוע תחזיות אימה על היכחדות העולם, מספיק לפתוח טלוויזיה. לרוב יהיה חבל לקרוא ספר שלם על כך, ובמיוחד שיש עוד כל כך הרבה אופציות ודעות אחרות שיכולות לספק את הסחורה. אבל דווקא כאן, במקום שכבר הרגשתי אבוד בעבר, דניאל קווין נתן לי שוב את הכפה הזאת באמצע הצבא. תחושה של החבל הדק בין חוסר האמונה בכל מה שצבא מייצג אל מול הפחד שלא תוכל לנטוש את המציאות הזאת עד שתסיים את השירות. אולי אז, אולי דווקא אז, תוכל להוריד את המדים ולחיות כמו שנראה לך לנכון - ולא כמו שמכתיבים לך לנכון. אחרי שהיית שם, לא יהיה אפשר לשלול את דעתך.
ובין ספר לצבא, עשיתי את הצעד הראשון שלי בצבא במלוא ההיסוס. עזבתי את הפלוגה המבצעית שלי בשביל ללכת להדרכה, פיקוד על טירונים בשיזפון, בירת הטנקים יופי היי. הבטן די מתהפכת במחשבה על המערכתיות הנוקשה שצריך להכנס אליה עכשיו. דיסטנס של מסלול, שמירות מונפצות עם חוקי שמירה מונפצים עוד יותר, לדבר אל החיילים בתואר "הקשב המפקד". נו באמת, מה כל החרטא הזאת? אבל צריך לקחת רגע הפסקה מכל המחסומים, כי למרות ששם המציאות האמיתית שצריך לראות - צריך גם לקחת תקופה ולעשות משהו אחר ופשוט להתנסות בתפיסה אחרת, לפני שנחזור לשם. לפי התוכנית עוד שמונה חודשים, לסוף קו עזה (טנקים. טנקים. טנקים.)
בינתיים הטופס טיולים מאחורי, הקליטה השלישותית גם כבר פסחתי על פניה. נשאר רק לצלול לתוך הרגילה שנפלה הכי בהפתעה, כמובן שלטובה, אבל בהפתעה גמורה שנתקבלה בהתחלה בתור בדיחה שלישותית על חשבוננו.
מחר יום אחרון להכנות, לפני שאקח את התרמיל (אכן, התרמיל!) ואפנה דרומה לעבר צומת צפית בנגב (גבול מדבר יהודה? מחוץ לאזור התפוצה הגלילי שלי). צריך בעיקר חלוואה, שקדים ותמרים על מנת לחסוך במים לבישול. אין כוח להתעסק באוכל, עדיף כבר לכתוב על הזמן הזה. גם לצלם לא יזיק, ובעיקר לנשום אוויר יבש ונקי - ולא את הסרטן שמרחף בדרום קלקיליה. אוויר רווי באפר מזבלות, משאיות ולחות שמאיימת להטביעה אותך בקרמי בין יום חמסין אחד למשנהו.
אבל בסופו של דבר, אפילו שתחזור בעתיד הלא כזה רחוק, נשארת בעיקר תחושת אשמה - איך אחרים נשארים לאכול את החרבנה, בזמן שאתה הולך לראות משהו אחר.
נימפית החורשף נחה על שום יריחו - מתחת לכפר אדומים, ואדי קלט, אביב 2010. היו ימים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
