 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
 לראות את העולם ממרום המכתש
נתקעתי בבאר שבע יותר מדי זמן. האמת, בכלל לא תכננתי לעבור דרך שם, רק לתפוס קו ישיר מתל אביב לצומת צפית שבנגב, וזהו. חדל נסיעות לאותו יום, אבל איכשהו לא שמת לב. ואיכשהו, בדיוק קפצת רגע להביא פחית. ואיכשהו, תמיד איכשהו במקרה סתם פיספסת על פארש. לבסוף תפסת את האוטובוס הנכון ואפילו ירדת במקום הנכון, רק השוק הראשוני לא תפס אותך ברגע הנכון.
לא, זה ממש לא היה החום. נכון, היה חם. מה חם? חום זיתים, אבל זה לא החום שהכה בך ברגע שירדת מהאוטובוס. זאת הייתה התמונה שנראתה לפתע כל כך מבעיתה מקרוב. פשוט קלוז-אפ של תרחיש אבדון מודרני שכאשר תחלוף על פניו במהירות עם המכונית הוא ישאר יותר בקטע של מטרד זמני בעין, אבל ברגע שתרד בתחנה שלו, תחילת הדרך שלך, אין כמעט דבר יותר מאיים מזה. פשוט תחושה של אדם קטן הנרמס ע"י התאגיד הכל יכול. נרמס בתמונה, נרמס באוויר שהוא נושם, נרמס בזה שנותר לו רק לברוח עמוק לוואדי ולא יותר מזה.
המשכתי לרדת בוואדי שהתחתר מהצומת, והחום נתן לי את ברכתו. הוו הוו, כמה שהזעתי כמו חמור. אפילו על המשקפי שמש ויתרתי, מכיוון שבעיקר עסקו בלצבור אדי זיעה ששורפת בעיניים ומשם טפטפו על הזקן שניהיה כמו ספוג. ככה אתה ממשיך ללכת, אבל פשוט יפה מסביב. יותר מדי יפה בשביל להסתכל על הקרקע ולראות איפה תדרוך. ואז מה אם מדי פעם אתה מועד בגלל זה? סביבך יש לפתע את השקט שאתה מחפש. פשוט יפה מדי כאשר אתה הולך בתוך וואדי עמוק וצר וכל הטריסטרמיות מקפצות סביבך, כך שחוץ מהציוצים שלהם או איזה אבן מדרדרת שיעל הפילה, פשוט אין שום קול אחר. לא מטוס. לא מכונית. לא צעקות של חיילים. נאדה.
הדרך ממשיכה, וכל כמה ואדיות אתה מסתכל על המפה לבדוק שאתה סגור איפה מה מקומך ולא התברברת אחרי חוש כיוון שקהה מרוב שהות במחסום. לאחר שעברת את המעיין, שביל ישראל חצה את הדרך והמשיך לטפס אל המכתש הקטן. לרגע יש עוד קצת ספקות - האם לקצר את הדרך לנקודה יותר קרובה לצומת הערבה או להעמיק יותר רחוק מסוף הדרך שבקרבת המכתש. ההתלבטות נמשכת בדיוק שנייה וקצת, וכל הספקות נעלמים. חאלס, צריך להעמיק ולברוח משאר העולם שממשיך לריב עם עצמו, אבל לעת עתה בלעדי.
בכל פעם שאתה מטפס גבוה והנשימה מתחילה לכאוב, יש לפתע את הרגע הזה, שבריר השנייה שבגללו שווה להעביר חיים שלהם. אותו רגע זערורי שתחטוף את הזבנג נוף הזה לפרצוף והמחשבה תקפא לפתע. הנשימה נעתקת. צרות העולם שוקטות לרגע. זהו, רגע בחיים שלמים הגיע לנקודה שבה אתה מרגיש שהיה שווה לחיות למענו. כמה רגעים לאחר מכן כבר תשב מול הנוף, ובאמת שעדיין יהדהד אצלך השוק הראשוני, אבל אותו רגע שחלף זה כמו ההתאהבות בקשר ארוך. ההתרגשות, ההלם ההתחלתי המכה בהתחלה ועם הזמן נרגע ונכנס למסלול חיים שקט. ככה זה שאתה חוטף הצלפת נוף. רגע שווה לחיות למענו.
חתכתי באיזה וואדי צדדי שירד החוצה משיפולי המכתש.למרות שהיה מפתה להכנס, הזמן והחושך מנעו מלהמשיך פנימה. מצאתי לעצמי פיצול וואדיות שהיה מרוחק מהדרך המסומנת, והתמקמתי לשינה. לאחר חצי פינג'ן אורז וכמה ווופלאות שמילאו את הבטן, נפלתי לשינה עמוקה ליד המדורה. איפהשהוא לאחר חצות, מתי שחשוך מדי מכדי לדעת מה השעה, התעוררתי בעפיצות מתקדמת ומצאתי עצמי מתגרד לתוך השק שינה ונופל בשנית עמוק למשכב עד הבוקר.
למחרת מרחתי את ההשקמה. נלחם חזק בהתמסטלות של שינה לאחר התייבשות מהיום קודם, והבעיה שלא משנה כמה תשתה. ביום יומיים הראשונים שלך במדבר, ובמיוחד בקיץ, הגוף שלך יהיה בתהליכי אקלום כאלו ואחרים, כך שיגזר עלייך להתייבש בכל מקרה (קאפיש לאמהות דואגות). לבסוף, אחרי הרבה לבסוף, התרמיל נארז והדרך המשיכה למטה. מתחת למצלעות המכתש, במורדות וואדי תלול שגרם לך להרגיש שכדור הארץ חטף שיפוע צד והאוקיינוסים הולכים לנזול לצדדים.
אחת התגליות מהטיול הזה שלא רק הגולן יכול להתהדר בתור "ארץ המוקשים" וכי גם מזרח הנגב, בואכה הערבה, רוויות שנאה לאדם ההולך על שתיים וסופו להתפוצץ, אך קץ הסיפור לרוב ימנע מכך תודות לאנשים אלו ואחרים שדאגו לסמן לנו את האזורים האלו בקילומטרים של תלתלית מאיימת. (והשאלה עדיין את מי צרכים להאשים בביצה הזאת שהביאה לתרנגולת - הירדנים שהיו פה לפנינו או את צה"ל שהחליט שתמות נפשי עם פלישתים והם לא יבאו אחרינו. אולי רק על כיסאות גלגלים ובלי רגליים.)
מה שכן, ואולי למרות זאת, חברת הפוספטים שדואגת לינוק לנו את המשאבים מבטן האדמה בנגב ועל הדרך להכחיד מערכת סביבתית ונופית שלמה (ועוד כמה בדואים בדרך) תרמה פרגולה שלא תבייש גן ציבורי בתל אביב. אין ספק שהדבר מנותק לגמרי ממה שקורה מסביב, אבל אם כבר התברכנו בשדה מוקשים אז לפחות יש מעליו נקודת תצפית מוצלת שתגן גם על מטיילים תועים.
איפשהוא בדרך שיורדת מהמצוק לכיוון צומת הערבה התגלגלתי למפל שעוטר בסולם ברזל שנקלה היטב בשמש צהריים מדברית. אין ספק שכל צד שנתברך אצלי באמונה, ולו הקטנה ביותר, חזר לשרוק תפילות תחנונים שלא אחטוף כוויה ואפול מגובה של 15 מטר אל תחתית המפל עם התרמיל. לאחר מכן, בעודי יושב בתחתית המפל לפתע מגיע אלי קול רחוק ומוכר. קול שרודף אותי מימי השנת שירות, מביא אלי סיוטים בלילה, קורא לי לאבד את הרצון לחיות. אבל רק לפעמים. קול מתגלגל של טיול שנתי 
המשכתי להאזין, כן מודה שבמעט חרדה, אבל משהו נשמע בו מוזר. אין אלו בני עמי שקראו וצהלו, אלא קבוצת נוער אמריקאית למהדרין. המדריכה קראה לי מלמעלה שעוד מעט באה קבוצה ומצטערת שתאלץ להפריע לי. השבתי שעוד רגע אסתלק, אבל עדיין הייתי שקוע במפה מבלי להתעניין יותר מדי בנפשות הפועלות מעלי. רק לבסוף, כאשר המדריכה כבר הגיעה לתחתית המפל והתיישבה לידי שמתי לב לכך שהיא עלמת חן מהסוג המסונדל והחביב. מילמלתי משהו שתזהר שהחניכים לא ינשרו לה מהסולם בגלל כוויות דרגה ג' והסתלקתי שם במבוכה, כמו שעלמות חן מסוגה גורמות לי לברוח. (כן, הבחור ביישן.)
לבסוף, צומת הערבה נראתה באופק. האומנם חיוורת ואפילו דלילה בתנועת רכבים, אבל סוף החלק הראשון של הדרך הגיע לקיצו. משם נותר רק עוד להמשיך לערד, לחלק השני שמתגלגל מברכת צפירה בנחל צאלים אל כביש הערבה בתחתיתו (ים המלח? מסומן 90 בכל מקרה). המשכתי עם שותף לדרך לתדלוק של חומוס ובירה שחורה (לטענתו אני ילד, והדגיש לי זאת בבירור בכך שקנה גולדסטאר. ת'כלס, תעזבו שטויות כי אין על בירת נשר שחורה). ניסוי מחקרי קצר בזמן, הוכיח שדבר זה גרם לכוח המשיכה לגבור יתר על המידה והצמיד אותנו לכיסאות לפרק זמן ארוך מהמצופה.
את הלילה העברנו באחד הגבים שיוצאים מהבירכת, ולאחר טבילת ערב נמרחנו על הסלעים החמים. אפשר לתאר זאת כהתחרדנות לילית, יאמרו המביני דבר. לאחר עוד שיטוט קצר אחרי כמה זרדים בשביל כוס קפה ופיתה קלוייה הלכנו לישון.
עד כמה שתכננתי לתקתק את הבוקר בשביל לסיים מוקדם, היה ברור שלא כך זה יהיה. רק הפקיחת עיניים הייתה אתגר ואחריה כמו שמחייב הנוהל הגיעה תורה של הטבילת בוקר. התרמילים נארזו והמשכנו הלאה, נתקלים בגֶב מים גדול מידות (שקע באדמה שאוגר מי שטפונות) שפשוט קרץ מדי מכדי להמשיך למעיין שתכננו.
אין ספק שלטייל בוואדי צר בקיץ, במיוחד באפיקו שלרוב יהיה נטול רוח, יש בזה מן התשישות. אפילו הטבילה האולטרה צוננת בעין נמר לא מחזיקה את הגוף ליותר מדי זמן כאשר השמש מגיעה לשיאה בשמיים. אבל ככה זה, כאן גם מוצאים את שיא היופי כאשר הכל נראה מנותק מהמציאות שהשארת מאחור ובאופק רק ההרים של ירדן. אהובתי המלכותית.
גבוה מעל הכל, אבל רק כמעט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
