 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2010
 לעבור בקעה אחת, בין נווה ירוק לקיץ שסופו רחוק
עוד שבועיים פותחים את המחזור ובינתיים כל הסגל מקפץ בין שיעורים של גורמים בגדוד לבין קרצוף וסידור הפלוגה. בסך הכל שבוע רגוע, באמת שאין תלונות. יש אפילו זמן לישון וגם כשיש לחץ, אי אפשר באמת לקרוא לזה לחץ. (חוץ מהאוכל שפתאום ניהיה מגעיל לאללה, אחרי שהתרגלת לחדר אוכל של המוצב שמנוהל ע"י מג"בניקים ואצלם כל ארוחה זה כמו יציאה למסעדה לעומת הזבל שהולך אצלנו בבסיס! גוועלד!)
שלשום, חמישי במניין ימי השבוע, התחלנו להתקפל ליציאה בשתיים בצהריים. זמן בינוני למי שרצה לצאת הביתה, מכיוון שצפויה לו עוד נסיעה ארוכה ומתישה, אבל זמן אידיאלי ביותר לצאת לטייל באזור כאשר העומס חום מתחיל להישבר. כך שבזמן כולם מתקלחים ועולים על מדי א', הלכתי למלא בקבוקים ולחפש עוד קצת אוכל לקחת לדרך שעד כה הסתכם בחבילת צימוקים וכוס אורז לבישול, ולאחר מכן גדל לתוספת של חבילת לואקר (כן, זה הדבר הכי וופלאי שהיה בשק"ם, כאשר הבעיה העיקרית איתו זה האיכסון של השקית במשוואת יותר מדי נפח לעומת מה שהיה לי להציעה לה). לבסוף הם פנו לחניה הגדודית, מאחלים לי שבת שלום, ואני המשכתי לש"ג בתקווה לטרמפ מיוחל עם נגד שיזדמן בשער.
הדקות חלפו והתחיל להיות מאוחר עד שלבסוף הפציעה האוטובוס של אגד בצומת ולקח אותי כמה דקות נסיעה דרומה, אל צומת שיזפון.
תמיד שעוברים בצומת הזאת מקבלים תחושה נעימה של נווה מדבר. מן כזה פונדק מוצל וקריר שהקימו החבר'ה מקיבוץ נאות סמדר, כאשר בחוץ השמש מטגנת אותך בחמישים מעלות בצל (שילוב של סוכה גדולה שמכוסה ע"י צמחים מטפסים ומסעדה קטנה שמחוברת אליה). לא רחוק מהצומת, משהו לא יותר ממאתיים מטר, ראיתי עץ שיטה בודד ומפתה ליד דרך עפר שעברה במקביל לכביש. התקדמתי לכיוון העץ, מושך תשומת לב מרגיזה מצד יושבי הפונדק שראו לפתע חייל עם תרמיל טיולים מתחמק אל נבכי המדבר (מטר מעבר הכביש, הלאה). שם מתחת לעץ, לפתע תפס אותי צל קריר. אין כמו צל של עץ, לרוב יהיה קצת קריר יותר לעומת צל של סלע אקראי בגלל הלחות שמפריש העץ סביבו. מצד שני, לרוב יהיו הרבה "חורי אור" לעומת צל של סלע.
יש תחושה של שיר בלב, כאשר אתה עושה את המעבר ממדים לאזרחי. לפתע התחושה היא כל כך קלה כאשר אתה עם בוקסר, חולצה קצרה וסנדליים שרק בא לך לשמור את הרגע הזה בבקבוק ולמכור אותו בשק"ם כמו שהנוצרים מוכרים מים קדושים מהירדנית לאחיהם בחו"ל (השפך בדרום הכנרת. איפה שהם עושים "מקווה" עם החלוק הלבן שלהם). מכאן היה עוד סִימְנוּוְ (סימון וי) אחרון לעשות לפני היציאה לדרך - הכריך המוזל לחיילים בתוספת בירה שחורה שהפונדק מציע 
אין ספק, הארוחה מילאה כמו שצריך, הבירה השחורה נתנה את הרעננות שלה והמפה שנפרסה על השולחן התחילה להפעיל את הגלגלים בראש לאיפה ממשיכים. היה סימון של שביל עפר (סתם דרך, לא סימון שביל צבעוני) שעובר במטעים של נאות סמדר שנמצאים בתוך וואדי רחב, ומשם ניתן לצאת לאזורים הפתוחים שרוב ימי השבוע משמשים שדות אימונים לטנקים. קיפלתי את הדברים ויצאתי החוצה.
בהתחלה היה קצת מעיק ללכת. השתמשתי בתרמיל הקטן שלי, וכך כל הדחיסה של מדי א' וב' יחד עם הנעליים והנשק העמיסו בצורה בכלל לא אידאלית את חלוקת משקל מול הנפח הדל שהיה לי למלא בפנים. אבל איכשהוא, הדברים הסתדרו. הכל היה עניין של זמן עד שההליכה תמצא לעצמה את הקצב הנכון והכל יסתדר מאליו.
(ולא קיימת שאלה שהמטעים של נאות סמדר זה מקום מיוחד, כאשר אתה הולך במקביל לתעלות מים פתוחות וזורמות ומסביבך האוויר לפתע צונן יותר תחת שורות העצים והטרסות. אילו הנבטים. הרומאים. הבדואים. וכל עם שחלף פה היה זוכה לראות את המראה הזה כמו שאני זכיתי לו, היה מסכים בכך שכאן נמצאת חלקת אלוהים לאדם במרחב הערבה הגדול.)
וברחתי. עד כמה שהיה שם יפה בתוך אותו בוסתן, רציתי רק לעוף לשם. להיות שוב לבד. בלי חקלאות, ובלי תעלות, ובלי סוכות חביבות מראה וקרירות צל. רציתי רק לקחת את הרגליים ולעוף משם רחוק, להמלט לאיזה וואדי שבו לא אצטרך לראות אף אחד ואוכל למצוא את עצמי שוב בוהה לבד בסלעית נזירה שמדלגת בין הסלעים האדומים ולהרגיש שוב את החופש שאינו תלוי באף אחד.
(וקצת מוזר איך הדברים התגלגלו. בהתחלה ידידה מהבסיס הייתה צריכה לבוא לטיול הזה, אבל אחרי שהיא חתכה - הותקלה בכנס משתחררים, אינשללה אצלי יום אחד - לפתע אתה רוצה את הלבד שלך כמה שיותר רחוק. ככה יצאת לדרך, וכך תחזור מימנה.)
מאחורי הקיבוץ היה מסומן במפה גבעה בשם "גבעת צב" שדי קרץ לטפס עליה. נכון שהגעת למצב שאתה נוטה להשלים עם כוח המשיכה ואין כמו שיטוט בירידה, אבל כשיש פוטנציאל לנוף יפה - הרי לא תסרב, נכון? ובאמת שם למעלה, אחרי שאתה עולה ובדיוק מתחיל לעקצץ קצת מתחת לצלעות נפתח לפתע הנוף והאוויר הפתוחה הכי טובים יש לאזור להציע. בקעה צהובה שמוקפת במצוקים תלולים ומעוטרת בכתמים ירוקים של מטעי תמר. נשמע יפה, לא?
ישבתי למעלה והרגשתי שטוב לי. באמת.
היה עוד הליכה, לחצות את בקעת קטורה שנמתחה מזרחה מתחת לאותה גבעה. לא הליכה ארוכה מדי ובדרך אפילו גיליתי נקודה נידחת בשם יעלון שאני עדיין לא סגור לגמרי מה זה הכמה בתים, אוטובוס מפונצ'ר וגדר שיש שם(?), אבל שמעתי משהו שזאת המדרשה של נאות סמדר - והדרך ממשיכה, חלקה על שביל וחלקה על אדמה חשופה שמעוטרת באבנים חומות וצפופות. כמו פיצפוצי שוקולד על עוגה ענקית שלא נעים לך לדרוך עליה. לבסוף טיפוס על עוד גבעה ארוכה שמעברה השני מתחיל הוואדי שעניין אותך, נחל קטורה.
מצאתי שתי נקודות באזור לגבי מים (שקעים באדמה שאוגרים מי שטפונות). הראשונה לא יצא להגיע אליה, בגלל סטייה רצינית בדרך, אבל לזאת שבנחל קטורה דווקא הגעתי. מצבור גבים יפים, רגע לפני שאפיק הוואדי נשבר במפל תלול ושם מעל הכל, הרבה מעל כביש הערבה, הרי ירדן מקבלים את הגוונים היפים ביותר שיצא לי לראות! הורדתי את התרמיל והתיישבתי ליד מה שנראה כמו ניסיון שנעזב באמצע הבנייה למלכודת נמרים. אילו לא הייתי צריך לתפוס למחרת מוקדם את האוטובוס, באמת שהייתי נשאר לישון שם. אתה מרגיש קל, חופשי. אין שום בית חוץ מכמה מטעים באופק של קיבוץ לוטן. והרי ירדן... יום יבוא ואחזור לטייל שם, בתוך שלל הגוונים של האדום, סגול והכחול שמהפנטים לך את העין ושואבים אותך עמוק לחיקם.
חזרתי כמה דקות על עקבותי אל חיבור של ואדי אחר ומשם טיפסתי לעבר מעלה הערוץ. מתחיל להרגיש את הרוח שמתחזקת ומנקה לך את הראש עם האוויר היבש מכל המחשבות ששואבות ממך את הכוח ביומיום. עוד קצת הלאה לכיוון המצוק והתחברתי לשביל מסומן שיורדת אל מתחת למפל. בהתחלה השביל חותך על דופן המצוק ואז נכנס עמוק אל אפיק הואדי שמתחת למפל, ומאותו רגע העיניים קופצות החוצה - חרסיות, סלעים עשירים במינרלים שמקנים להם צבעים מגוונים, מעטרות לך את כל הדרך!! אתה יורד עם השביל ומרגיש כמו בהזייה כאשר הכל צבעוניות שנשברת ושבה לצורות חדשות מולך.
הייתי כבר לא רחוק מהכביש שהלילה התחיל לעטוף את הערבה, משהו כמו שני קילומטר אחרונים בוואדי. מספיק קרוב כדי לרוץ מוקדם בבוקר ולהספיק לבדוק נקודה אחרונה מעבר לכביש, ומצד שני מספיק רחוק כדי שאף אחד לא יסתובב שם באמצע הלילה. לא רחוק מאיפה שתיכננתי לישון, היה מסומן מצפור צפרים שהיה בשטח גבעה גבוהה שהתנשאה באמצע הוואדי. עליתי עליה והתיישבתי בשיאה, נהנה מהרוח היבשה שמסטלה את הראש ומהכוכבים שהתחילו לנצנץ אחד אחרי השני בשמיים כמו סטייקלייטים שנשברים זה אחרי זה. שלחתי יד לבקבוק וזה היה חצי מלא, בודק את השני וזה אפילו פחות מלא... קבינימט! תפסת עד כמה גרוע מצבך. בגלל כל הנפח שתפסו הדברים לקחת רק שלושה בקבוקים (4 וחצי ליטר), מתייחס בחצי זלזול לדרך שיש לך לעבור. כך לפתע מכה בך המציאות שכל היום שתית כמו חמור, בלי לחשב ברצינות את מצב המים עד שלבסוף נשאר לך להעביר עוד כ 12 שעות עד שתעלה לאוטובוס ויש לך פחות מליטר וחצי.
התעצבנתי על עצמי, אבל ממש. איך יצאתי בכזה חישוב מטומטם? הרי עוד בקבוק אחד היה סוגר לי את הפינה הזאת בלי שום ספקות. לא פחות גרוע מזה, איך אני מרשה לעצמי להסתובב בבוקסר וחולצה קצרה בכזה מצב?
(ולצורך הסבר מהיר- כמות מאוד נכבדת של מים, אני מכיר עד כשני ליטר בשעה, הגוף יכול לאבד דרך העור. ברגע שיש עלייך בגדים ארוכים ששומרים את הלחות קרוב לגוף, כמות הנוזלים שמתאדים עם הרוח קטנה בהרבה ובכך ניתן לצמצם בצורה משמעותית את איבודם שסופה יכולה לגרום להתייבשות חמורה.)
בחוסר חשק עליתי על המדי ב'. בלי מדורה ובלי האורז המתוכנן לארוחת ערב, אין מספיק מים לבזבז על זה - זה לא שחלילה הגעתי למצב של סכנת חיים, אבל כאן היה טמון ההבדל בין לסיים את הטיול בסופ"ש רגוע לבין להגיע לחדר מיון בהתייבשות מתקדמת בגלל שטות לא תפסתי בזמן. קמתי עוד פעמיים - שלוש במהלך הלילה בשביל שלוקים קצרים, מתפלא למה אני ישן על מדים באמצע הלילה מרגיש איך הצימאון ירד קצת עם הזמן. בהחלט יש הבדל משמעותי, מוזמנים לנסות בעצמם (כנ"ל לגבי האחריות, אני לא קשור לדבר.)
קמתי בארבע וחצי ללילה יחסית בהיר בלי ירח, אבל עם כמות אור מכובדת למדי מצד הכוכבים. ארזתי את הדברים והתחלתי ללכת, חצי מסטול מהיופי של החושך במדבר והחצי השני מההתייבשות של המשמעת מים הלקויה . מצאתי שלושה מעבירי מים גדולים מתחת לכביש ועברתי דרכם לצד השני, בדרך למה שסומן אצלי בשם הפופינה (לפי התיאור, מאגר מים טבעי גדול יחסית שמתמלא בשטפונות, אבל ספק גדול יותר אם עדיין מחזיק בתוכו מים באמצע הקיץ). באופן לא מפתיע, המקום היה יבש לגמרי עם חול רך ונעים ועליו שתי סוכות מצידי אפיק הוואדי. ניחא, שנה הבאה.
בסופה של הדרך, כמו כל דרך, בחלק האחרון של ההליכה אתה מתחיל להפנים את מה שעברת. מכלול של הנוף, ההתיבשות, הבדידות שאתה נהנה להתעטף בחיקה... ונשארת עם סימן שאלה. מה לעזאזל דפוק אצלי בדיסק - למה אני לא מצליח גם להנאות מלדפוק ת'ראש באלכוהול, ובמקום זה המפלט זה להיעלם בערבה?
חרסיות וואדיות - או לא להיות.
(וכל הכבוד לפיקאסה שהתברכה בשלל שטויות בעבודה על תמונות)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
