ולראשונה זה קשה, כל כך קשה - להביט ולהבין שמנגינת הנדודים קוראת לך לארוז תרמיל וללכת למדבר, וכמו ילד טוב הכל כבר מוכן. המפה, הדרך, התרמיל. הכל ידוע, הדרך לשם קצת פחות ועם זאת אין דאגה. בסופו של דבר תמיד מגיעים, איכשהו, אבל מגיעים. 

ולראשונה זה קשה, כל כך קשה - הזדמנות נדירה להגשים את הטיפוס להר כרכום, ההר שהבטחת לטפס אליו שוב מאז סוף התיכון. כשרק חגגת שמונה עשרה אביבים והרגשת הכי חי בעולם.

ולראשונה, פשוט לראשונה אחרי הרבה מאוד זמן, אתה מוותר על לגעת בחופש שהיה היקר לך מכל, יקר בחרדת קודש כמעט. בוחר לשיים אותו בצד לרגע, לזמן מה וללכת להכיר מישהי שלא נמדדת בתרמיל שלה או ביכולת כישורי הכרת הצומח. מישהי שקצת טיילת איתה היום, ופשוט באמת שהיה לך כיף איתה. טיול פשוט כזה, קצת גבעות עם מעט נוף, והרבה לדבר. (ולפתע אפילו הזנב סנונית שעופף בסביבה, נשאר בתור עוד משהו בסביבה ולא מעבר.)

יכולתי עכשיו כבר להיות עם תרמיל מוכן ליומיים וחצי בדרום הר הנגב, להסתובב לבד ולהרגיש הכי חי בעולם. לגעת בחופש המוחלט בפסגת הר כרכום, ולראות אל מעבר מדבר סיני אל תוך מצרים.

ות'כלס, זה מרתיע אותך המצב שאתה מוותר על החופש המוחלט בשביל מישהי. באמת שכל כך מרתיע. 

אבל, באמת שזה גם מרגיש בכיוון הנכון למרות ההיכרות המועטה.  (ויותר מזה, אין לי מושג מה דעתה על העניין. גוועלד.)

בכל מקרה, היה פעם בדואי שגידל אותי בתור שינשין סורר נהג לומר כשהעיתון היה מלא במצב ביש - "נו מה אני אגיד לך? אינשללה יהיה טוב."