כמעט חודש עבר מאז, וכל פעם שאני מסתכל עליו מציפה אותי תחושת סיפוק. סיפוק עצום.

כאשר אני יושב מאחורי המגורים ושותה קפה, במעבר בין המשטחי טנקים ובכל מקום אחר בבסיס שאפשר לצפות על הנוף שממערב ולראות אותו ניצב חסון באופק, גבוה מעל כולם כמו שרק הר צניפים יכול להיות. התחושה שהייתי עליו, אחרי אותה הליכה ארוכה והזמן הרב שעבר מאז ימי האימון המתקדם שהתאמנו מולו, היא פשוט תחושה שניצחתי את המערכת. ניצחון מוחלט על האפרוריות שמכה בך שורש יום אחרי יום, הדיכוי של החופש בתוך המדים והמשמעת המערכתית - והנה שם למעלה, כאשר אתה צופה על הבסיס שמחזיק אותך בתוכו, אפשר לקחת נשימה עמוקה ולהביט על החופש שיום יבוא וגם הוא יסחף אותך בסערה אל מרחבים חדשים. 

הגעתי לנקודת רוויה בצבא. מקום שזה כבר לא תסכול מהעבודה השחורה או עייפות מחוסר שינה, אלא פשוט רוויה. עוד שנה לשחרור, ואתה כבר מרגיש על עצמך שראית משהו. נכון שיש עוד הרבה דברים לראות שלא יצא, אבל כן ראית איזה פרק גדול שמכיל הרבה פריטים קטנים. הדבר העיקרי שכרגע מחזיק אותי זאת המפה של דרום הערבה שתמיד נמצאת איתי בבסיס, ונשלפת מדי פעם החוצה. לתכנן לאיפה אלך לטייל בשבת הבאה שהפלוגה תצא