זמר קשיש שר במועדון

על אותן מחילות שתיה של נערים ונערות,

נופלים שתויים בשולי המעגל

שם כולם מחפשים

מישהו ליפול לזרועותיו

מבוך של דלתות מוליך אותנו אל הצינוק

ועל פני המצבות כתמים של כפור עמוק

שם לא תמצא תקווה בעיניו של רעך,

רק חלילן רשע המוליך את כולם אל תוך המצוקה

עברתי שם ברחוב כשמסביב הכל זיכרון ישן

ורק מתוך הפאב אורח מזמם שיר מוכר,

פינה חמה, ואתה מחפש אותה מסביב

כמו אותו אורח שחלף והביא את האביב

לפתע בוערת בך הפעלתנות

בסיפור שעוד תספר תגיד שנשרף הפתיל,

הרכבת חלפה בעיירה - וסחבה אותך!

לקחת את העט ועל הנייר התחיל קשקוש

מילים מפותלות על שביל שחלפת על פניו בחייך,

וחבר ממול שורק מנגינה

שתפיח את הרוח במילותיך

והיא כבר טסה, עלתה גבוה מעל העננים ונחתה בעיירת נעוריה. זה לא מפתיע שפתאום קשה לך להעביר את הזמן בלי הרהורים ומחשבות שמובילות לשום מקום. ואתה רוצה לטייל, לחרוש את המדבר הגדול בסופי שבוע שמחלקים את האפרוריות בחייך למקטעי זמן. לא מזמן התחילה אפילו הפריחה הגדולה של הכוכב הריחני שמנקדת את שטחי האש שבדרום בצהוב עמוק ומפיחה ריח מתקתק בין סופות האבק לרעש הפגזים. ככה זה שיש לך סיבה להרים את מבטך מעל דרכי האספלט שמתפתלות בבסיס. 

קשה כבר לדעת למה לשאוף - אתה מנסה לפתח את החיילים שלך לאנשים שיהיו יותר טובים ביסודם ולוחמים טובים יותר בהוויתם, לפחות לפי תפיסת עולמך, ובו זמנית מרגיש שהמערכת הפחדנית שמה לך כל הזמן רגליים. כל הזמן באים אליך בציפיות ודרישות, ורק האמונה שחוסר האכפתיות תביא לחיילים גרועים בפלוגות המבצעיות היא שמחזיקה אותי עדיין עם הראש מעל המים.

ישנה לטאה ירוקה שפעם חיפשתי הרבה, היא הייתה פסגה לשאוף אליה בחיים. חשקתי בלמצוא אחת כזאת, ולו אפילו במבט חפוז, כמו קלף אס שכל יושבי השולחן חושקים בו בעזות. היא נתנה לי סיבה במשך ימים שלמים ללכת בחורש סבוך ולהרים את המבט בין הסלעים שחרצו שבילים חסרי קץ - ועד כה, זכיתי לשלושה מפגשים איתה, והתשוקה עודנה קיימת.

ובבוא היום שכבר אהיה אזרח, אולי אחליף את אותו זמר קשיש במועדון בסיפור על נער שאינו נפל בשולי המעגל - שתוי מההרסנות עצמית של הסביבה שגדל בה. (וקולו של קנופלר עוד שר ברקע, על מה זה עכשיו.)