פתחתי את המפה של מערב הרמון, והתחלתי לעבור עליה. זמן טוב לעבור עליה, לאור זה שרובה מסומן כשטחי אש האסורים לכניסה ברבות ימות השנה ורק בפסח וסוכות מגיעה הגאולה והעם יכול לנהור בהמוניו פנימה. אל השטחים האסורים - אל שדות המדבר הזרועים בפצמ"רים ורקטות, שרידי מטרות וסודנים הנסים על נפשם לצד מבריחי סמים מחצי האי סיני. 

מצאתי את מצפה רמון בחלק העליון של המפה, קרוב לגבול הנייר המנויילן. מהישוב המנומנם נמתח כביש דרומה לאילת וקצת צפונית אליו, בצומת הרוחות, מערבה עד הגבול עם מצריים. כמה קילומטרים טובים משם, על דרך אספלט עקלקלה וצרה סלולה הדרך שתיקח אותי אל עומק השטח האסור. חייב להגיע, ויהיה מה אני מטפס על הר עריף בחג הזה. בפסח האחרון שלי בצבא. 

טיפסתי בפעם האחרונה על העריף מלפני ארבע שנים, בזמן שהייתי תיכוניסט צעיר ביב' ולא הבנתי כלום מהחיים שלי. אפילו לטייל לא באמת ידעתי, סתם הייתי צעיר נלהב עם הרבה תשוקה ובלי יותר מדי ניסיון בלהסתדר לבד. לפעמים זה נראה לי מוזר, כי עכשיו אחרי שכבר טיילתי הרבה וזה לא שאני מרגיש שקיבלתי איזה ניסיון מיוחד או כלים וידע יחודיים שלא ידעתי עליהם בעבר. זה פשוט כמעט נטו ביטחון בידיעה שאני יכול להסתדר. מוזר עד כמה עניין פסיכולוגי חזק יותר מתודעה מעשית.

ידידה ותיקה מהחוגי סיירות ששמעה על הטיול  לא חשבה יותר מדי, והחליטה גם להצטרף להזדמנות שלא מגיעה בקלות מדי יום. 

בפסגת הר עריף, קצת למטה - צולם כמחווה לאיש יקר שהביא אותי לראשונה לראש ההר.

יש כל כך הרבה מה לספר על הדרך, אבל חבל שהזמן לא מאפשר (כן, צבא צבא... רק לעוד חצי שנה!)

מה שכן, יש אירועים שלא יכולים לעבור בשתיקה, כמו האירוע הזה -  במהלך הדרך, נתקלנו לפתע בחרדון צב הדור (!), לטאה נדירה שאני כבר שנים מת לראות. ישר, אסור לפספס אף רגע, נשכבתי עם התרמיל על האדמה בשביל לצלם את התגשמות החלום הגדול. לקחתי תמונה ראשונה, וזחלתי קצת. עוד תמונה, ועוד קצת זחלתי. הגעתי ממש כמעט 30 סמ' מהחרדון והוא לא זז. חשבתי לרגע שאולי הוא מת? לא, הוא נשם. 

הבאתי את המצלמה לשותפה והתחלתי לקום, כשלפתע זה קרה. כך, משום מקום, אותו מר חרדון תקע בי מבט של פסיכופט וזינק עלי! מבולבל מיכולות האקרובטיקה המרשימות כשלא הייתי מוכן אליהם, נרתעתי אחורה והוא נפל מימני. לא הספקתי אפילו להבין מה קרה, והוא זינק עלי שוב ה.. ה.. מה הוא חשב לעצמו? מתחיל לברוח במעגלים מחרדון בגודל של יונה, מתנדנד ממשקל התרמיל עד שתפסתי את עצמי לרגע. נעצרתי, תקעתי בו מבט זועם וביני לבינו, ידענו שזה הסוף שלו. אני הולך לתפוס אותו, ככה. השלכתי עליו את הכובע שלי והתקרבתי, ובתגובה הוא הציץ אלי בחזרה במבט מלגלג וברח למאורה שלו. פחדן.

חרדון צב הדור צעיר - התגשמות הפלא והחוצפה