עד לא מזמן, ממש פסח האחרון, בכלל לא היה לחץ על לטוס מכאן. לחצות את גבולות הארץ ולראות משהו זר. נוף אחר, אנשים שונים. וכעת בוער שורף ומכאיב, פשוט לעוף. לטוס. להלעלם. 

זה היה בטיפוס להר עריף בפסח האחרון, 2011. תיכננתי לטפס להר שאני חולם עליו כבר 4 שנים, מאז שהייתי שמיניסט פעור. כזה שרק מתחיל לשאול את השאלות ולחלום בהקיץ על עולם אחר. מתחיל להתפכח מכל מה שהחברה ומערכת החינוך הלאומית מצדיקות, לא נותן מקום לשאלות ובטוחה בצידקת דרכה. אולי באופן מוזר, דווקא מכיוון שנהפכתי למדריך בטיולים שנתיים של בתי ספר - לחלק בקבוצת הסגל  בטיול, יכולתי להתחיל לשאול את המערכת שאלות ולאתגר אותה ברעיונות ודרכים שלא יכולתי בתור חניך ממושמע. 

בערב שלפני הטיפוס ישנו באיזה ואדי צדדי כזה, מקום מספיק קרוב להר שנוכל להתחיל את הטיפוס מוקדם. למחרת קיפלנו את הדברים, העלמנו את המדורה ולא השארנו מאחורינו שריד לשהייתנו, מלבד העקבות של הסנדליים במקומות שהחול רך בהם יותר. הכל עבר אללכיפאק, עד לטיפוס. זה לא שהוא היה כזה נורא, אבל הוא אכן היה מתיש. אני לא יודע אם הוא הרגיש לי כך בגלל שלפתע לא טיילתי לבד, אבל היה משהו אחר. לפתע בעליה למעלה, הרגשתי שאני מת לעוף משם. קיבינימט, אני פשוט מת לעוף מכאן! אבל רגע, מאיפה מכאן? לא, זה לא היה המדבר שגרם לי לסלידה.  אבל העטיפת במבה בעברית, והמטרת שלדה הרחוקה שראיינו, ואנשים שחלפו על פנינו בפסגה וצעקו בשפתי. אולי גם חלקם שלחו מבט מזלזל, קצת מתנשא. ואולי זה המדים. כבר כמעט שנה שאני מטייל עם חולצת ב', חולצת טיולים מדהימה! סופגת זיעה וגם מאווררת, עמידה מאוד וגם לא עולה לי לגרוש...

אבל,

אני מת לעוף מכאן. 

בלי תוויות של צה"ל, בלי לחץ חברתי שימנע ממך לדבוק במשהו שאתה מאמין בו, בלי לנסות להוכיח בצורה שקרית מי אתה. וכעת, אחרי כמעט שנתיים ושבע חודש בצבא, מותר כבר לצעוק עד מתי (לא) אהיה בנאדם חופשי לחשוב לעצמי בלי הזרקת הטימטום העיוור שמנחים אותנו. מזריקים לנו מצד אחד מילים יפות על שיוויון, כבוד האדם וטוהר הנשק. מנגד, אנשים משפילים את חברים שלהם. משיגים את שלהם במערכת החונקת בביריונות חוקית. 

וזהו. רק צריך עוד לקרוא. ולהעלם. 

שם למעלה. בראש העריף.