סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2007
חולות מדבר
"איך מגיעים למעיין?" שאל אותי מטייל אחד, מעבר לחלון הג'יפ שלו. גירדתי את ראשי, התמתחתי עם הידיים שלובות כלפי השמיים והבטתי לעבר פניו הדשנות מתענוג הכסף המציף אותו. "שמע חביבי, הפקח אמר שיש להקת צבועים באזור ויש חשש שכמה מהם נדבקו בכלבת. נראה לי שעדיף שתוותר על הגיחה למעיין." השבתי חצי מביט לעברו, חצי מביט להמשך העיקול של הנהר המצהיב באור הצהריים.
הוא לא השיב לי. רק רטן כמו ילד בחנות צעצועים שנמנע מימנו לקבל צעצוע נחשק. האמת, שזה לא באמת ככה, רק רציתי שלא יפגע במעיין. לא נראה לי ששאריות בושם, איפור ודורדורנט במי המעיין יטיבו עם אוכלוסית חיות הבר והצומח שגם ככה נפגעו מספיק מפעילות האדם.
ישבתי תחת עץ שיטה נחמד וטבלתי פרוסת לחם בקערית הטחינה. הצל התחיל להתארך ככל שהזמן עבר והשקיעה התקרבה לה. נותר לי לפגוש את שאר החברה בבית של איתן, הם רצו עוד לעשות על-האש, ולי לתת להסתפק בלכרסם גזר וחומוס.
נשארה עוד כברת דרך. המפה סימנה את מורד הנחל בקו כחול ומקוקוו, עוד כארבע וחצי קילומטר עד למפגש עם הכביש, ושם הזמן הנמדד בשעון, זה לא מדד למתי יגיע האוטובוס הקרוב או שיעבור מישהו ויציע לך טרמפ. תעזוב, אפילו בלי טרמפ - רק שיעבור שם מישהו בדרכו צפונה, לכיוון התחנת דלק.
"לאיפה אתה ממהר, איש-שכוח-אל?" שאלתי את עצמי בלחישה ובחצי חיוך. מעלי חג לו במרום נשר שצפה על כולנו כנתיניו חסרי הישע.
בדרכי לכאן, עברתי ליד המעיין. עקבות טריות של נמר ביצבצו בקרקע. ההתרגשות, פעמה בי בכל כוחה, גם אם לא הפגנתי זאת במחולות וקפיצות. התרגשות בלב המדבר היא דבר שמוטב לשמור אותה בפנים ולא להחצין אותה כלפי חוץ, לסביבה. רשמתי לי בפנקס את הממצא המרגש, עם תאריך ושעה. את הפנקס החזרתי לתרמיל, ואת פני קירבתי לאחת העקבות, עד שקצה חוטמי נגע בה קלות. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להריח את ריחו המאובק של הנמר. השקט נשאר, ורק קולות ציוצי הסייסים שעפו כשיכורים מעל המעיין, בניסיון לתפוס חרקים, נשמע מהדהד ועולה מעל המים.
חלף לו הזמן והבטתי על עצמי, מלפני כשנה. איך אז הייתי מעביר את זמני בריק בעקבות שירי אהבה ישנים, לא כאלא קופצנים. סתם שירים ישנים שכבר מעט מאוד מכירים, תחת העומס הרב של מבחר השירים כיום.
אתה זוכר את מגע שערה, כאשר ליטפתה את ראשה? לא רגשות נוסטלגים, רק געגוע מהול בעצב.
זוכר איך ספרת את משך חיבוקכם בנשימות עולות ויורדות, ולא רצית שהחיבוק הזה יגמר לעולם? מעולם החיבוק מימנה לא היה סתמי, תמיד היה ערך של תחושת קדושה שכזאת, תחושה שליוותה אותך כל היום.
זוכר איך אפך נגע באפה? חיכוך אפים היה הטקס החביב ביותר עליך אז, רגע שבו היית יכול להביט ישר לתוך עינייה ולראות אותה ולא מעבר לזה. היא היית באותו רגע, רק העולם שרצית להביט עליו.
שעון המדבר נדד לו קדימה, והירח התחיל לבצבץ לו, על קו האופק הנושק בין רכסי ההרים לשמי המדבר הכההים וזרועי הכוכבים.
הגיע העת לקום.
אתה! ארוז תרמילך וצא לדרך במורד הנחל, כי הגיעה העת לשוב.
לילה טוב נערתי, את אשר חלמתי עליה בחולות המדבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
