סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2007
 קולות של שטיח
"גרררר.... גרררר...." מילמלתי לעצמי בגרגורים בעודי יושב חצר, רגליים על השולחן והעיניים מגולגלות למעלה לעבר עש שכל הזמן נגח במנורה.
דפיקות בדלת. אמא צועקת "פתוח!", והדלת נפתחת ונסגרת בטריקה קלה. "תגיד, אתה מסטול על כל הראש?" אורן שואל מאחורי. אין לי כוח לסובב את הראש או להגיד "היי" ואני ממשיך בשלי. הוא לוקח כיסא ויושב מעבר השני של השולחן, חולץ נעליים ומניף את רגליו מעל השולחן ומנחית אותן ב"בום" עמום, מהסוג שאמא ואבא לא יתעצבנו שאנחנו סתם יושבים בטלים עם רגליים על השולחן.
"גררר.... גרר...." אני ממשיך באותו ריכוז חסר טעם בעש הנוגח. "הלו? יש שם מישהו?..." הוא שואל אותי מסמן לי עם דפיקות קלות על הראש של עצמו, שאני נראה כמו איזה קוקו מטורלל.
"אתה מפריע לי לעשות קולות של שטיח ", אני קוטע את מבטו המשתומם בי. "לקחת את התרופות שלך? אפילו האדם הקדמון לא חשב לתקשר ככה עם דודיו הקופים." הוא נוטה לזרוק תשובות מהסוג הזה אחרי שהוא גילה אצלי את הספר של מאיר שלו על ה"קבב הרומני", דווקא ספר די נחמד.
"חשבתי על עבודה - אולי אני אהיה מתורגמן של שטיחים פרסיים. יכולה להיות אחלה עבודה". יאפ, משבר גיל ה-יב' (או הידוע יותר בתור "משבר השמיניסטיזם") עובד עלי אחלה. "מה אני אגיד לך... השלב הבא זה לתקשר עם פחיות של שימורי אפונה". הוא מעיין ברשימת אנשי קשר בסלולרי שלו ושולף כרטיסיה אחת מהזיכרון. "תפוס!" הוא קורא וזורק לעברי את המכשיר שלו. על הצג, מתנוסס השם "תמר אשלים" ומתחתיו המספר שלה. סובבתי טיפה את המכשיר בידי בחוסר נוחות וידיעה מה לעשות. "נו יא בטטה, תלחץ על הכפתור הירוק והשיחה על חשבוני. תתקשר ותקבע איתה כבר משהו, זה לא יהרוג אותך" הוא מנסה להפציר בי, עם פנטומימה בידיו של לחיצה על מכשיר סלולרי.
"זה לא יעזור, כבר התקשרתי אליה היום" השבתי וחזרתי לבהות במנורה, הפעם הצטרפו לעש הראשון עוד שניים וכל המאפייה הזאת התחילה לעשות לי בחילה עם כל הסיבובי סחור-סחור שלהם. הוא התחיל לפתוח את הפה כדי לדבר, אבל ישר המשכתי - "אח קטן, היא הייתה צריכה לשמור עליו - וכן, אני לא אתפלא אם האח שלה היה בכלל על המחשב והיא הדבר האחרון שהוא צריך בתור שמירה", הצלחתי להגיד את כל זה בנשימה אחת, ולכן הרשתי לעצמי לחייך מעבר לניסיון שלי ליצור קשר עם שטיחים. סגרתי את הכרטיסיה שלה וזרקתי אליו את המכשיר.
"אתה עדיין אידיוט, לא כל העולם מנסה להתחמק ממך. השלב הבא זה שתיהיה סוכן מוסד - אולי הם צריכים מתורגמנים של שטיחים פרסיים בשביל לרגל אחרי השטיח בחדר של אחמדניג'ד...". תשובה מתוחכמת לא הייתה לי, אז הסתפקתי בלעצום עיניים ולהוציא לשון. "זה כבר שיפור מהקולות של השטיח, השלב הבא זה לעשות קולות של סטייק" הוא סיים לדבר ופלט גיחוח לעצמו.
יותר מדי קל להיות אומלל, רק לעשות פרצוף מסכן ולנסות ליצור קשר עם שטיחים - אפילו לדבר על איזה רצון לאהבה לא צריך, כמובן - אלא אם אתה חולם על דייט עם שטיח, אבל לצערי זה לא ממש הכיוון שלי.
אבא קם מהכורסא וניגש לעבר הדלת, הוציא ראש והביט בנו. אחרי המתנה של כמה שניות שהוא איפס את עצמו (עייפות גיל המעבר?) ובזמן הזה אורן סימן לי עם האצבע שמשהו בצורת דוב-גריזלי-אחרי-שנת-בצורת-עומד-מאחורי, הוא נזכר שהוא גם צריך למסור הודעה. "הלכתי לישון ואל תשכח לנעול את הדלת כאשר אתה נכנס" הוא מסר לי בקול סמכותי עייף וסגר את הדלת לחצר.
שתקנו לכמה דקות ועצמתי עיניים. "בטטה, תפוס!" הוא קרא לעברי, ומשהו נחת לי על הבטן. מצמצתי לראות מזה, וראיתי על הצג "מחייג..." ומתחת היה רשום "תמר אשלים". רציתי לקלל אותו שיפסיק כבר לזרוק עלי מכשירים סלולרים, אבל קול כבר בקע מהרמקול.
ארג... המאניאק כבר גם הספיק גם לצלצל אליה וגם לשיים אותה על ספיקר.
"אורן?" שמעתי את הקול שלה בוקע משם.
"לא, זה אני...." גמגמתי קצת, וניסיתי לחשוב על אפשרות להזמין את השטיח בחדר שלה לדייט במקום להשמע מטופש מעבר לסטטוס הרגיל שלי.
ארג :|
כתיבת סיפורים קצרים זאת דרך בעייתית להתמודד עם החיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
