 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
 חברים שכאלו
יש לי שתי קבוצות עיקריות של חברים - הראשונה היא "חברים מהבית" והשנייה היא "חברים מחוגי סיירות".
את הקבוצה הראשונה, הכרתי לאורך זמן. בניהם יש חברים ותיקים שלי עוד מהיסודי לצד חלק שיצא לי להכיר רק מלפני כמה חודשים. אנחנו נפגשים בהזדמנויות מרובות יחסית, לכל היותר פעם בחודש ויש תקופות גם שיוצא אפילו אחת לכמה ימים. הכל תלוי בזמן ובלחץ מסביב.
את הקבוצה השנייה, יצא לי להכיר במהלך השנתיים האחרונות שבהן הצטרפתי לחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע. את רובם, יוצא לי לפגוש לעיתים רחוקות ונדירות יותר, בעיקר בטיולים והשתלמויות. על אף שהם אנשים ממש נחמדים וכיף לי איתם, פשוט יוצא ככה (לטוב ולרע) שאני גם פחות בקשר איתם.
בשתי הקבוצות אני מוצא אנשים לדבר איתם ושכיף לי בחברתם, אבל בכל קבוצה חסר לי משהו מהקבוצה השנייה, משהו שהייתי רוצה להרגיש ש"וויליק, מקומי כאן".
על אף ממש אוהב את האנשים בקבוצה הראשונה, אני לעולם לא אוכל להיות "אני-עצמי" לידם. הם חיים במעין קו ישר ותרבותי עם ציפיות לנורמות "התנהגות" במסגרת שהיא די נוקשה עבורי. עבורם זה הדבר הכי טבעי בעולם, כמו למשל "אם במבה נפלה על הרצפה, היא אסורה לאכילה" - זה דבר שמעולם לא הצלחתי הבין מדוע. קצת חול, מעולם לא הרג הרי אף אחד. (הרבה כן, אבל זה משהו אחר! =P) או כמו למשל, שכל אחד צריך "כלי אוכל משלו", ואם אחד אכל בכף אחת, אז לאחר אסור לאכול איתה, כי זה "לא היגייני". דוגמה נוספת, זה המיתוס הזה שאם למשל חיפושית הלכה לה על הצלחת, אז הצלחת "מזוהמת" בחיידקים שהשאירה החיפושית וחייבים לשטוף אותה במים רותחים בשביל לחטא (את הצלחת, לא החיפושית).
לעומתם, בקבוצה השנייה אני לא צריך לעמוד בנורמות האלה, כי בסך הכל לתקוע נוד יכול להפוך בקלות לאירוע חברתי שבה כל אחד ישחרר "תרומה" למנגינה הענוגה הזאת, ואם מישהו יקרא לך "יא מסריח", אז אתה תקבל את זה בתור כינוי חיבה ותגיד לו גם תודה, כי בסופו של דבר - כולנו מפליצים, וכנראה שרק בשטח ההכרה בכך נכנסת לתודעה ושלא צריך להצניע את זה עד כאבי בטן מטורפים, בשביל להסתיר את "בושה".
איתם, לפגוש עקרב יחשב אטרקציה, לאכול עם הידיים יהיה תחליף נוח לכלי אוכל מסורבלים והאורז השרוף יתקבל בתור תוספת נאה למנה (וחס וחלילי בתור פסולת!)
אבל מצד שני, לא יוצא לי לפגוש אותם לעיתים קרובות, ולכן גם בכל מפגש איתם לוקח לי זמן "להתאקלם" ורק אחרי יום טיול אני ארגיש "כמו בבית" לצידם. זה לא משנה שכבר גרתי עם רובם שבועיים ברצף בקורס מד"צים, ואנחנו מדברים בפורום. זה פשוט ככה, כי אני ככה. (לצערי). בנוסף לזה, לכל אחד מהם יש את הקבוצה שלו בסיירות שהם כבר כמעט כמו משפחה שלו, עם החוויות המשותפות שלהם לאורך השנים, ורק אני - עוד חו"סניק שמחפש את מקומו.
אני לא מוצא זכות לגיטימית להתלונן. עצם זה שאני יכול לקרוא לאנשים מסויימים "חברים" זה מעל ומעבר בשבילי, לעומת תקופה ארוכה (ולא רחוקה) שבה חייתי לבדי, בלי כמעט לפגוש אנשים ועם האשלייה שהכי טוב בתור "זאב בודד".
אותם אנשים, משתי הקבוצות, הם האנשים שאני מרגיש רצוי (ורוצה!) בחברתם, אבל לפעמים, כאשר יש איזה תחושת ריחוק שמתגנבת פנימה, גם עם כל הטוב שיש לי, אני מוצא לעצמי את הרשות להיות עצוב.
נשתמע
~ ~ ~
- קיטורים -
המחשב שלי עכשיו באמצע ניתוח לב פתוח. אני עדיין מנסה למצוא את החוקיות, מה גורם לו לעבוד / מה לא / ומה תקוע אותו, אבל עד כה לא הצלחתי למצוא שום הגיון שבעולם שיצליח להסביר זאת. בכל אופן, נשאר רק לקוות לטוב...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
