 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
 חוכמת הבייגלה
מלפני זמן מה, יצא לי די במקריות לראות את הסרט (כי הוא היה זרוק במרתף, וחטפנו עליו וואחד קנס בספריית וידאו), וזה לא שהסרט גיאוני או מתוחכם יותר מדי, אבל השורה התחתונה שלו מועברת בצורה מעל ומעבר. כך יצא, לאחר הבגרות באנגלית בשבוע שעבר, הזדמנה דרכי והגעתי לספרייה של התיכון - מקלט קטן, עם כמה מדפים עמוסי ספרים וספרנית ממש חביבה שפיתחתי עימה קשרי ידידות טובים במהלך ב-4 שנים האחרונות שלי בתיכון. במהלך ריפרוף מעט על פני העיתונים ושמיעת תיאוריות וסיפורי קונספירציה בלתי מובנים מחבר יקר שמזריק סדרות אנימה וספרות פנטזיה הייטב לווריד, הלכתי לחסות בצל ארון ספרים גדול ולהעביר אצבע על פני הספרים שאת רובם לא קראתי, ושאני הולך להשאיר אותם מאחורי בעוד פחות מחודש וחצי.
לפתע, זוית עיני נתקלה בספר עם כריכה חיוורת ומקומטת של "חוכמת הבייגלה". שלפתי אותו וקראתי את התקציר מאחוריו. בהתחלה (וכמו תמיד), אחרי שרואים את הסרט זה די חרא להתחיל לקרוא את הספר, כי אין כוח לזה מרוב שאתה יודע כבר מה הולך לקרות, אבל ביני לבין לעצמי השבתי "חפיף", והתיישבתי לקרוא את הכמה עמודים הראשונים. הרושם שהתקבל, זה שהסרט פשוט לקח כמה קטעים מהספר ועשה לכל השאר כאסח מטורף. המשכתי לקרוא, ופשוט נשאבתי מחדש לשורה התחתונה של הספר שמפציצה מחדש בכל פרק, רק עם אירוע אחר. רגע לפני שיצאתי מהספריה בשביל לחזור הביתה, ביקשתי להשאיל את הספר עד לסוף החודש ויצאתי לדרכי.
ביום שלישי האחרון הייתה את ההפגנה של מגמה ירוקה למען "חוק אוויר נקי" בת"א, במטרה לעודד מעבר לתחבורה ציבורית וחלופית, ובכך להקטין את התחבורה הפרטית ואת עומס כלי הרכב שמעלים במאות (אלפי?) מונים את זיהום האוויר (ההפגנה התיחסה בכלל לזיהום אוויר, עם דגש לת"א הפעם). לקחתי את חניך שלי, ויצאנו להפגין שם. פגשתי שם הרבה מכרים מהחלה"ט, מגמה ירוקה ועוד כמה כאלה שפגשתי בעבר על אם-הדרך, והיה ממש נחמד (וגם החניך מאוד נהנה - הטופ כנראה שבסדר העדיפויות למען שהמסר ימשיך הלאה).
ההפגנה התחילה את דרכה בכיכר רבין והלכה בתוך הרבה עשיית רעש והמולה לרחבת הסנימטק שם היה הפנינג סביבתי ושמירת טבע ביחד עם פסטיבל הסרטים של האקולנוע. (ועל הדרך גם עשיתי חברות - בנוסף להיותי מדריך ופעיל שם - בחלה"ט, ועכשיו אני מרגיש ממש אידיוט שסתם ככה נתתי למישהי שם את הפרטים של הכרטיס אשראי שלי על איזה דף אקראי של אחת העצומות שלהם...)
חלפו עוד יומיים, והגיע יום חמישי (דהיינו, אתמול) והיה מתוכנן המפגש (כנס?) השנתי של אגודת חובבי הפרפרים באונ' ת"א. מתוך רצון לחזור שוב לכל הדוכנים ופעילי הסביבה, תיכננתי את הזמן שאני אחזור שוב לרחבת הסינמטק לשעה-שעתיים ומשם אמשיך למפגש של האגודה. במשך כיממה קודם לכן, ניהלתי גם שיחה עם מישהי דרך מערכת התגובות בבלוג שלה, ושחוץ מזה שקוראים לה נעם, לא היה לי שום פרט מזהה אחר שלה, וזה שהיא מתכננת גם לבוא לשם.
יצאתי מהבית בשעה איחור מהתיכנון המקורי שלי, וירדתי בתחנת הרכבת של עזריאלי בת"א. ישר, איך שיצאתי מהתחנה, התחושה של האי נוחות והמועקה שיש לי כל פעם שאני מגיע לעיר הזאת השתלטה עלי. חרקתי שיניים, כפייה על הראש מפני השמש ויצאתי לדרך בניסיון לנווט את דרכי על סמך הזיכרון ושימוש באזימוט כללי לכיוון. הלכתי, והתחלתי להתברבר קצת בין הרחובות. שאלתי אנשים איך להגיע, והמשכתי הלאה לפי הוראות שהם סירטטו לי עם האצבע באוויר. בדרך, חלפתי על פני שלל בתי הקפה שהעיר הזאת מציע ועל פני יושביה - שתי בחורות מרכלות על כוס קפה מוקצף, איש עם חליפת עסקים ותיק עור יושב ומקליד במהירות על המחשב נישא שלו, זוג באמצע נשיקה ושני זקנים שהיו לבטח ממקימי העיר יושבים ומחליפים זכרונות בניהם - בין כל שלל האנשים האלה על גווניהם, אני חולף עם תרמיל, כפייה וסנדלים שספוגים בעשן מדורות ושאריות עפר מטיולים ואם הם יכלו לדבר, אז כנראה הם לא היו מבינים מה פשר מעשיהם כאן.
לבסוף - הגעתי לשם. יש משהו ברחבה הזאת שלא משנה איזה אירוע (או אי-אירוע) יהיה שם, תמיד יעלה לי הזיכרון הטראומתי של סוכות שעבר שישנתי שם ברחוב, לאחר שהגעתי לשם בסוף הטיול-בדד שעשיתי על "שביל ישראל" בשביל להגיע לכנס של אייקון (ושישנתי בסוף שם בלילה גשום תחת מחסה בסוכה מתפרקת ומחוררת של הכנס ביחד עם שלל חתולי הרחוב של ת"א).
ברגע הראשון שראיתי את הרחבה מעבר לכביש, הוכתי תדהמה - לאן נעלם כל ההפינינג הסביבתי וההפגנות שהיו כאן רק מלפני יומיים? אנשים ראנדומלים חלפו דרך שם, ועוד כמה בודדים ישבו על הספסלים - וחוץ מהמכונית היברדית שלצידה נציגה מטעם החברה המייצרת, לא נותר שום זכר להפגנה ולמה שהיה מלפני יומיים. חלפו עוד כמה שניות ארוכות שניסיתי לעכל את המצב ולשקול מה אני הולך לעשות עם עצמי בנידון, כאשר האופציה לחזור הביתה לא עמדה על הפרק לנוכח המפגש של האגודה שהיה אמור להתחיל עוד כשלוש שעות. מרוב חוסר אופציות הנראות לעין, פעלתי כדרכו של אדם תועה ומיואש - נשארתי במקום, כאשר כולם רצים מסביבי. הוצאתי את ה'בָּקְבּוגֶרֵב' (כינוי לבקבוק מים שאני עוטף בגרב צמר, בשביל לשמור עליו בטיולים) ושתיתי. מסביב לרחבה, האנשים האחרים שישבו על הספסלים ושתו קפה בכוסות גבוהות נתנו בי לרגע מבט מהוהר וחזרו לעניינהם, כאשר אני נותר עם תחושת החנק. לבסוף, כעבור כמה לגימות ובהגיעי להכרה שאני זה (שכנראה?) הולך לקבוע את גורלי, הוצאתי את הספר של חוכמת הבייגלה, תפסתי פינה נוחה על הריצפה, חלצתי סנדליים והתחלתי לקרוא. זה היה ממש מוזר - לקרוא על ההוויה והבועה התל-אביבית, כאשר אתה נמצא במרכז ת"א. זה בערך כמו להסתכל על הנקודה שאתה יושב ומה מתרחש סביבה, כאשר אתה מביט על מסך שמשדר את מה שמצלמים מעלייך. קראתי, קראתי וגם קצת כתבתי. המשכתי ושקעתי עמוק בספר, עד שלפתע נשמע שאלה מאחורי.
"אחיעד?" שמעתי קול שואל מאחורי.
סיימתי לקרוא עוד שתי מילים אחרונות במשפט, מהרהר לשנייה שאולי דיימנתי ששמעתי משהו, אבל הצל שכיסה את הספר, אישר לי שמישהו עומד מאחורי. סובבתי את הראש, והשבתי בשאלה מחוייכת משלי - "נעם?".
התקווה הקלושה שהירהרתי לעצמי, בעודי מחפש מקום להעביר בו את הזמן עד לכנס התבררה לבסוף כבעלת אופציה ריאלית להתממשות. כך בפעם הראשונה בחיים שלי, העברתי שיחה באמצע עיר סואנת מכל עבר, עם אדם שכל פרטיו (וזהות כל שהיא) שהיו ידועים לי, הסתכמו רק בשמו.
אני יכול לסכם את זה רק במשפט אחד - פשוט נהנתי להקשיב ולקבל דעות שחלקן שמנגודות לגמרי לדעותי, בלי הצורך כל שנייה להתגונן כנגד התקפה עתידית על כל דעה משלי שאגיד ולא תעמוד בסטנדרט של הצד השני.
(תודה רבה נעם, ממש נהנתי לפגוש אותך ^^ )
הזמן התחיל לעבור ולדחוק, ושעת הגג (שקבעתי לעצמי מראש ב- 12 וחצי) חלפה בעוד רבע שעה. נטשנו את הספסל, הלכנו לעבר תחנת הרכבת ובכניסה נפרדו דרכנו. הרכבת במיועדת הגיע יחסית מהר, ובירידה מימנה התחלתי להתקדם בזריזות בלמעלה המבוך לכיוון האונ' (כאשר בדרך פגשתי גם מכרה חביבה, ולקח לי עוד כמה שניות לעקיף עמוד בשביל להגיע להסכמה שזאת היא ולא כפילה רשעית שלה ~ )
הסתבכתי שוב בתוך המקום הענק הזה העונה לשם "אונ' ת"א ", אבל בסוף הגעתי לבניין הנכון ופגשתי (לראשונה) קובץ אנשים סביב ערימת הביטאונים החדשים של האגודה כאשר לצידם אוסף פרפרים קטן (אבל מרשים), ועוד כמה קופסאות ושתילים היו מכוסים בגלמים וזחלים מרשימים של פרפרים, אבל לעומת זאת, ההפתעה האמיתית הייתה לגלות (במקרה) שאחד מחברי האגודה גר בישוב שלי - ולא רק זאת - הוא גם גר ברחוב שלי, כעשרה בתים משמאל - עולם קטן, לא? :)
התחיל סבב הרצאות, כאשר בין לבין אנשים מדברים, שואלים ויוצאים מדי פעם לאכול משהו להתערנן. כאן אני מודה - בשתי הרצאות הראשונות ממש התחלתי לנקר מרוב גרפים - אבל השאר היו פשוט מרתקות עם שלל תמונות והסברים וגם המרצים (שהם חברי האגודה וחובבי פרפרים מושבעים) העבירו עם המון התלהבות.
עוד צילום קבוצתי של חברי האגודה (במפגש השנתי ה- 24! ופעם ראשונה שאני גם לוקח בו חלק), ולאחר מכן נאלצתי בגלל הזמן שהתחיל להיות מאוחר לשוב הביתה (בלי הטרמפ שהוצא לי, ע"י מי שהתברר כשכני).
הדרך חזרה, הייתה דרך ספוגת קרינה למוח מרוב טירטורים מצד שתי ידידות לקבוצת מדורה שלנו בשאלה "נו אחיעד - איפה אתה?!?!", כי הן כל פעם השיגו אותי בתחנה אחת בדרך הביתה, ולבסוף גם טרפסתי ספירנט בשביל לחצות כבישים לעבר הכניסה למושב כפר טרומן לצורך קבלת הטרמפ המיוחל (שאני הקדמתי אותו והן סתם הלחיצו אותי!! חוסר רחמיים שלא נסלח, לא נשכח - והכי חשוב - נרשם בתור נקמה חביבה לעתיד :P )
חזרתי הביתה והתקשרתי אליה -
"את פנוייה הערב?" שאלתי אותה בתקווה.
היא השיבה שכן, אבל לא יודעת אם יש לה כוח לצאת מהבית הערב. בכל מקרה, סיכמנו שאחרי שאני אסיים את העבודה בחלוקת ספרי טלפונים לאותו ערב (נשארה עוד שכונה אחת!!!), אתקשר אליה ונראה מה מצבה. עם מצברוח מרומם וטוב, יצאתי לאסוף חבר של אחי (שאליו הצטרף עוד חבר בהתנדבות) וחילקנו ספרים במרץ במשך שעה, ולבסוף סיימנו את השכונה ושיחררתי אותם לביתם. חניתי ליד ביתה עם המון פרפרים בטן (בכל זאת, היה היום את מפגש האגודה, לא?... ^^ ) והתקשרתי אליה. לאחר קצת הפעלת שיכנועים שנלך לראות אם יש הקפות ליד הבית-כנסת לצאת החג, היא יצא החוצה ופגשתי אותה. הרגש בפנים כל-כך רק רצה לקפוץ עליה בחיבוק ענק ולספר לה עד כמה התגעגעתי אליה במשך היומיים האחרונים שלא ראיתי אותה, אבל התאפקתי. הסתובבנו לבין הרחובות שהיו די ריקים מאדם ועליהם נח האוויר הקריר של הלילה. סיפרתי לה על החוויות מהיום החולף, והיא סיפרה לי על החוויות שלה מאיזה חנות בגדים חדשה שהיא מצאה במושב הסמוך עם אמא שלה. סתם דיברנו וקישקשנו על דברים סתמיים, אבל שהיוו עבורי המון משמעות במהלך השיחה עימה. עד עכשיו מבדרת אותי המחשבה של עד כמה ניתן לדבר ולקשקש על הברחשים שיש על הדשא בביס"ש באלון-תבור (לאיפה שאני הולך שנה הבאה)...
שהגענו ליד הבית שלה, התישבתי על שפת המדרכה והיא עמדה מולי, והירח היה מאחוריה. היא סיפרה לי עוד כמה סיפורים משלה, ואני רק הוקסמתי מימנה עוד ועוד - ובאותה מידה - אובד עצות יותר ויותר בנוגע האם להגיד לה או לא.
נפרדנו לדרכנו בחיבוק האהוב והעצוב של הפרידת לילה טוב (כך לפחות אני הרגשתי), וזהו, כל אחד חזר לביתו.
עוד יום חלף -
שבת שלום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
