 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
 נקיטת פעולה לילית
הלילה של שלשום התחיל לראות את סופו כמו כל לילה נורמלי. ציחצחתי שיניים, השתנתי את הפיפי של לפני השינה, פתחתי את המיטה התחתונה (אני אף פעם לא ישן על העליונה) וניערתי את השמיכה. לבסוף סגרתי את הדלת וכיביתי את האור, את השמיכה פרסתי מאחורי הגב, הורדתי את הבירכיים לקצה המיטה וצנחתי לעבר המזרן.
שקט. דממה. עוצם עיניים ולוקח נשימה עמוקה, ואז הכאב מהחבלות בחזה נותן את איתותיו לנוכח זה שהופעל עליו כוח כנגד המזרן. חריקת שיניים קלה, הירהורים על לשיים תחבושת עולים שוב, אבל נסוגים מתוך המחשבה שזה סתם מיותר ויעבור בעצמו בלי חבישות שלא יעזרו בכל מקרה, לפצעים שכבר הגלידו.
משנה טיפה את הזוית של השכיבה, לוקח עוד נשימה עמוקה ומרפה את הגוף. מחשבות מהשבוע האחרון עולות לאיטן ומציפות את הראש, ותחושה עמומה של כעס ותיסכול מתחילים להדהד. חולפות עוד כמה דקות, והתחושה מתגברת ומתחילה להציף את הגוף הרפוי, שקומץ את האצבעות בחוזקה.
טיפות ראשונות של זיעה מתחילות לבצבץ וניהיה לי חם ומחניק. לפתע אני מוצא את עצמי מתיישב והידיים תומכות את הראש. הרצון העז לישון שהיה רגע לפני כך, מתחלף בקוצר רוח של לצאת מכאן. הבלגן ששרר בחדר, מתחיל להעיק והנפש רק רוצה לברוח מכאן - לעלות לפסגתו של איזה הר צחיח בנגב, לשכב בסבך של החורש בכרמל ולשכך רגליים במים צוננים בנחל ברמת הגולן.
הפצעים בחזה מתחילים לצרוב מעט שוב, ואז נופלת ההחלטה של רגע שעדיין אני לא מצליח להבין מה גרם לכך שהארון נפתח ומתוכו נשלפה החולצה המשובצת, מכנסיים של מדי ב' יצאו מהארון ונעלי הטיולים שלי קיבלו שוב את ניצוץ המסע. ירדתי למטה בחיפזון שקט, תוך כדי סימון לשינג'י שלא תוציא הגה ותיהיה בשקט, כי אני לא לוקח אותה לטיול וכל המשפחה כבר חורפת עמוקות. הדלת נפתחה בחרש, ואני יצאתי לשביל עפר לאורו החיוור של הירח, המתקרב לאמצע החודש.
כמה צעדים איטיים ואז נעצרתי. הבטתי קדימה ואחורה לאורך השביל, שהארו קלות מהאור של התאורת ביטחון שהופנתה לעבר השדה. לקחתי נשימה קלה, ונישכבתי על השביל, נותן לגוף להתרפות על האבק והחצץ החד שהיה מפוזר בדלילות. האוזן דרוכות לכל צליל ורחש - מקריאת התנשמת וציוץ עטלף ועד לנהימת המנועה של הג'יפ סיור מהמוקד. נותן לעוד רגע לחלוף והידיים מונפות קדימה עם אגרופים קמוצים ומהודקים לקרקע, והבטן זעה קלות על האבק והרגלים מוכנות לזינוק.
"מוכן?" לחשתי בשקט לעצמי, ואז עוד נשימה קלה וזינקתי בזחילה אינדיאנית מהירה קדימה.
כל הנף יד, גורר בעקבותיו את הגוף שעוצר את צליל הכאב מהפצעים בחזה. התקדמתי עוד כמה מטרים, ונעצרתי. רעש רגעי הבליח בדממה של הלילה, מהבית הסמוך והרהרתי במהותו, חושש שאם אחד השכנים יצא החוצה, המשטרה תוזעק לנוכח חשד לפורץ. הסתובבתי, וזחלתי עוד קצת לעבר הבית. כעבור כמה מטרים קמתי ופתחתי את הכפתורים בחולצה, נותן למשב רוח קליל לאוורר את הפצעים. תחושת אי השקט ששררה בי מקודם, חלפה והייתי כבר יותר רגוע. החום העז שתקף אותי בחדר התנדף לו, ורק האוויר החמים של תחילת הקיץ נח עלי.
פתחתי שוב הדלת, וראיתי את שינג'י עומד במעלה המדרגות ומביטה בי בחוסר זיהוי מטושטש עם הזנב מופנה מעלה. חולף עוד שניה, והיא מתחילה להתנפל לעברי בנביחות, תוך כדי שאני מנסה לסמן לה בשריקות וקריאות שקטות שתסתום. לבסוף היא הגיע אלי, ריחרחה קצת ונרגעה. לאחר מכן, פניתי לעבר המראה בכניסה והבטתי מבודח בדמות שעמדה בכל הקריטריונים שלימדו אותנו פעם בקורס מג"ב-נוער באיך לזהות פורץ ממוצע מהכפרים הערביים השכנים.
עליתי למעלה, נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת. שם בתחושה יותר רגועה, חלצתי נעליים, קיפלתי את המכנסיים ותיליתי את החולצה בארון. האור כובה שוב, וצנחתי למיטה עם תחתוני בוקסר מאובקים קלות ונפש רגוע.
בבוקר למחרת התעוררתי יחסית מוקדם, למזג האוויר יותר קריר מיום קודמו, ועם עננים שניראו מבשרי גשמים (אפילו היה טיפטוף קל). יצאתי החוצה להסתובב קצת בקרבת הבית עם שינג'י, שמאחורי קריאות של אמא שאני אלבש עלי מכנסיים ואפסיק להסתובב יחף ועם בוקסר בחוץ (אבל הי! הייתה לי חולצה... תפסיקי להגיד שאני ערום, יא אמא פולניה!!) .
עם רצון מטורף של לעוף מקרבת הבית ולהפסיק לשמוע את קריאותיה הבלתי פוסקות של אמא (שיכולה לפעמים לשגע ממותה), יצאתי לטייל על השביל לעבר המושב הסמוך, תוך כדי שגם באדי (הכלב של השכנים) הצטרף אלינו. עברתי את הכרם זיתים השני, והתקדמתי על השביל לצד השדות פתוחים, כאשר לפתע אני רואה מרחוק אוטובוס באמצע השביל. עם מחשבות לגבי אפשרויות בנוגע לאוטובוס התקדמתי הלאה, ואז שמתי לב לאיש שהולך ומחזיק לצידו את האופניים. המשכתי להתקדם לעברו, והנפתי את ידי לשלום, והוא החזיר לי באותה מחווה.
"אל תמשיך הלאה! צה"ל עושה שם אימונים עם יחידת הכלבנים, והכלבים שם יכולים להתנפל על הכלבים שלך" הוא הזהיר אותי.
הבטתי עוד קצת לעבר האוטובוס, ושאלתי אותו מה יש שם, והוא סיפר לי שהוא ראה שני חיילים עטופים בשכבות הגנה הולכים לעבר הפרדסים, ושיש שם אימונים לכלבי תקיפה.
חשבתי להתקדם עוד קצת, כי זה ממש סיקרן אותי, אבל החלטתי שביחד עם שינג'י ובאדי עדיף לא לקחת צ'אנס ושבנו ביחד על עקבותינו. בדרך דיברנו, וסיפרתי לו על חוגי הסיירות שאני מדריך שם, ועל הבעיות שיש היום בזה שהטכנולוגיה הקיימת היום מהווה מכשול גדול מדי לשיווק של חוגי טבע וטיולים לאוכלוסית הילדים ונוער שניהיו כבר נורא צינים והרבה יותר קל לשווק להם מכשיר סלולרי חדיש ומשוכלל מאשר להצטרף לטיול בין הוואדיות בגנב. בהמשך הוא גם סיפר לי סיפורים משלו ותהה על איך זה שאני מסתובב ככה יחף בשדות.
"ככה זה שילדותך עוברת במושב, ואף פעם אין לך כוח לשיים נעלים כאשר הכדור עף לקוצים" השבתי לו, וקיבלתי מימנו בחזרה חיוך משועשע.
ממש נהנתי מהשיחה שהייתה לנו. לבסוף נפרדנו לדרכנו, ולאחר כמה דקות נזכרתי שכחתי לשאול לשמו.
הגיע הערב, יצאתי לחלק את הספרי טלפונים במרכז המסחרי לחנויות. פתחתי את הדלת, ומתוך אינסטינקט הורדתי את טפס הנעילה של אוטו וטרקתי קלות את הדלת בפיזור דעת. התקדמתי לעבר הבגז' כאשר נזכרתי שהעגלה עדיין באוטו. באתי לפתוח את הדלת האחורית והיא הייתה נעולה, ואז שמתי לב למר גורלי - המפתחות בתוך האוטו ונעלתי את הדלתות! נשאר חריץ קטן בחלון וניסיתי לדחוף דרכו את היד, אבל היד נתקעה בכעבור כמה סנטימטרים ולא הצלחתי להגיע לתפס. מכר של אימי שחנה לידי, הזכיר לי את השיטה הישנה עם החוט ברזל והלולאה. חיפשתי בחנות מחשבים ולא היה להם, אבל אז עלה לי הרעיון של להשתמש בתופס חרא לכלבים שמוכרים בחנות חיות. רצתי לשם, ומבט חטוף במחיר (22 שח'!) הוביל אותי להרהר שוב בפיתרון. לבסוף, ויתרתי, כי המוכר היו עסוק באותו זמן בלספר כלב בחדר הסמוך, והחלטתי לנסות לאתר חוט ברזל זרוק שנשאר מהשיפוצים בכניסה למתנ"ס. מצאתי אחד מלופף על הגדר ולקחתי אותו, תוך כדי חשש שהוא לא יתאים בגלל שהיה גמיש מדי. הכנתי לולאה, וניסיתי כמה פעמים, תוך כדי זה שהחשש התגלה כנכון. התחיל להיות מאוחר, אבל לא היו לי ברירות וניסיתי שוב ושוב, תוך כדי שאנשים עוברים לידי בהתעלמות מוחלטת (ניחא לא הציעו עזרה, אבל איך לא חשדו שאני גנב רכב?! איזה אהבלים - או סתם אגואיסטים). אחרי שכבר היד שלי נראתה כמו אחרי חיתוך ורידים והמון מאמץ, לבסוף הצלחתי!
חילקתי את הספרים במרץ, עד שסיימתי חלקית ופרשתי לחלק במרכז מסחרי סמוך (שמורכב רק ממספרה ומכולת קטנה), ששם נאלצתי לריב עם המוכרת שלא תביא לי שקית ללחמניה שקניתי...
אוף. מחר ממתכונת במדעי-הסביבה, ואין לי שום מוטיבציה להתחיל ללמוד לזה.
ביום שני, אני אתחיל לעבוד בנתב"ג, בעבודה שסידרו לי במחסנים של סאקל וגם לזה אין לי כוח (יום עבודה ראשון ומדאיג מעט, אבל יהיה טוב)
ואיתה... זהו, ויתרתי סופית.
מישהו רוצה לבוא לטייל עימי?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
