 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
 הניצוץ מאנשי המרחב
שמתי לב שאני משתנה בזמן האחרון בכלל בלי שארגיש, ורק באיזהשהיא נקודה בזמן פתאום התחלתי לראות זאת. האומנם לא מדובר בגידול יד נוספת מהתחת, או להתחיל לירוק להבות מהנחיר השמאלי, אבל עדיין יש שינוי. אחת הדוגמאות העיקריות שפתאום שמתי-לב לזה, היא שאני ממש יכול לרוץ מהר על השבילי עפר כשאני יחף - דבר שפעם רק הסתכם בכמה דילוגים זריזים, כי הכפות רגליים התחילו לצעוק עלי כעבור כמה שניות שאני סדיסט מדי כלפיהן. אז נכון, זה לא מה שיביא לי זכייה של מיליונים בלוטו, אבל במעקב אחרי קיפודים ונמיות זה יכול מאוד להועיל (ואפילו סתם לרדוף אחרי שינג'י, כאשר היא מוצאת חתול תורן חדש לשחק עימו תופסת).
דבר נוסף לזה, היא שאני כבר יכול להסתכל במבט יותר פוכח על הדברים, ולהתאים אותם למציאות הקיימת בעזרת ניסיון שצברתי. אז שוב לא מדובר ביכולות היפנוטיות או להיות אליל הבנות בעזרת נקישות ציפורניים בכף רגל שמאל, אבל עכשיו אני יכול ללכת לבד בשדות ובשעות מאוחרות מאוד (או אפילו מאוחרות מדי?), ובלי לחשוב כמו פעם שכל שבירת זרד טומנת מאחוריו פוטנציאל לפורץ או גנב. הסיבה העיקרית כאן משולבת בזה שכאשר הולכים לבד בחושך (באזור שכל לילה באים מכיוונו הפורצים לבתים באזור - שזה די מכה בישוב) ביחד עם זה שכאשר אתה לבד ואין עם מי לדבר, האוזניים דרוכות אוטומטית לכל צליל, אז המוח מתחיל לחשוב יותר מדי. לצורך העניין, דווקא קרה לי כזה מקרה אתמול, כאשר הלכתי ב-3 לפנות בוקר לבד בשדה בשביל לצפות בתנשמות ועטלפים, וליד עץ שיזף אחד בדרך שמעתי נשיפות ותנועה בערוץ נחל מעבר לעץ. תחילה, חשבתי שמדובר בעוד חייל בתרגיל לילי (כמו שקורה הרבה בזמן האחרון שהם קופצים עליך עם פנס ומפה משום מקום), אבל הקשבתי הייטב לנשיפות והצלחתי לזהות צפע וקיפוד מעבר לשביל (אצל הצפע, הנשיפת אזהרה נשמעת כמו מהצינורות מים של להשקייה). המשכתי להקשיב עוד כמה דקות, ולפי התנועות משם, זה נשמע כמו איזה קרב.
אז הנה, מאז שהייתי קטן תמיד הזהירו אותי בהפחדות ללא קץ מפני האזור הזה בלילה שתואר לי תמיד בצורה ציורית מוצף בפושעים, אבל עם מעט הגיון וניסיון שצברתי בארבע שנים האחרונות, אפשר להוכיח את הדברים אחרת. (למרות שכבר יצא לי להתקל בלילה מלפני כשנתיים בגנב באמצע השדה - בתקופה של שבועות, כשהיו גנבות חקלאיות - והמאנייק החוצפן התחיל לצעוק עלי!)
סיימתי היום לקרוא את "דרכו של גשש" (מאת טום בראון), והספר הזה גרם לי להעריך את יכולותי וכישורי מחדש. אז נכון שאני לא טוב במתימטיקה, והאנגלית שלי היא עילגת ביותר. קורה ויש דברים שאני לא מצליח בהם לעומת רוב האנשים שאני מכיר, אבל למרות זאת - אם יבקשו מימני למצוא קיפוד בשדה, לתפוס נחש צפע ולהדליק מדורה בגפרור אחד בשלג רק מכמה ענפים לחים שזרוקים בשטח - זה מסוג הדברים שהתנסתי והצלחתי בהם. אז אני לא אצליח לפתור תרגילים מורכבים במתימטיקה מתקדמת, אבל מצד שני אני רואה הרבה יותר עדיפות ליכולת של לשרוד בשיקול דעת בשטח.
אם כך, אז מה הבעיה בכלל? בדיוק כאן מגיע הקטע של הספר - המשפחה והסביבה חושבים אחרת, כי לך תסביר היום לכל עכברי הייטק האלה את החשיבות של להדליק מדורה בגפרור אחד באמצע המדבר בלילה מול החשיבות של לפתח תוכנה חדשה שיכולה להימכר במיליוני דולרים. (אחח... עוד כמה עשרות שנים, יעשו מחקר שיוכיח שהאסון הסביבתי הגדול ביותר היה "האמא הפולנייה" ^^ )
ביומיים האחרונים קיבלתי הארה. זה לא חדש לי שהמצברוח שלי הוא די בקרשים בזמן האחרון, ולא חסרים סיבות שדי מסתכמות בסופו של דבר בהמתנה המאיישת עד לתחילת השנת שירות מול האהבה החד-כיוונית שלי *אליה*. אבל הארה שקיבלתי היא לא "מדוע אתה במצברוח חרא?" אלה "תראה מה קורה איתך[!]".
פעם, היו ימים שהייתי ממש נלהב מהשיחות עם החברים והיה לי חלק די פעיל בשיחה, רק חבל לי שזה בתקן "היה". אני לא אומר שלא כיף לי לדבר איתם, אבל באיזהשהוא מובן אני כבר סתם פשוט מקשיב ולא מצליח לספר את הדברים שלי בהתלהבות כמו פעם. אני מודע לזה שאנשים משתנים כל הזמן, ואצלי לניצוץ כבר קשה להדלק כמו פעם, כך שאני נשאר בעיקר עם העייפות.
אבל, לפעמים גם מזדמן מישהו על השביל, פשוט צירוף מקרים שכזה. לא מדובר בתיכנון מקדים, או אפילו איזה הירהורון על זה קודם - אלא רק בצירוף מקרים. לפעמים אותו מישהו זה הפקח של שמורות הטבע בהרי ירושלים שהזמין אותי לשתות עימו כוס קפה, הרועה התימני מהמושב הסמוך שסיפר לי בגאווה על ההמלטה שהייתה לו שבוע קודם ומראה לי כמה מהגדיים שמסתובבים בעדר, וגם הבדואי עם (שלל) ילדיו שיצא לי לפגוש במדבר יהודה במהלך הקיץ האחרון ושזכיתי לקבל מימנו לחיצת יד חמה עם ברכת צלחה.
אנשים שונים ושכל אחד מהם מגיע ממקום שונה, אבל המשותף זה שאין להם כמעט דעה על הבגד שלהם מעבר לנוח או לא, ואין איזה תשוקה ללהיות עשירים לפי נורמות החברה שרואה בכסף "עושר ואושר". הם לא אנשי שיווק, לא מנסים לשחק אותה בלחיות "כמו פעם ולחזור לטבע" ולא ביקשתי מהם דבר - אבל קיבלתי המון בשיחה עימם - קיבלתי מחדש את ניצוץ ההתלהבות שלי מהחיים.
ועכשיו? קשה להחזיר את הניצוץ, כאשר אין עם מי לשתף את החוויות כמו לראות קרב בין עורב קטן ואלים לחיוויאי גדול ומרשים, לשמוע את קריאת התנשמת רגע לפני שהיא חולפת מעלייך עם צללית גדולה ולשרוק לעומת ציוצו של חדף המתחבא בעשב.
מישהו ראה אולי ניצוץ אבוד?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
