 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
 החיים במיץ של הזבל (או במונח האקולוגי "תשטיף")
התחלתי עבודה חדשה בנתב"ג, בתור מתפעל בסאקל דיוטי-פרי. אתחיל בזה, שעד הגעתי לעבודה, לא ידעתי בכלל מה התפקיד שלי, וחשבתי שיהיה בסדר (ואולי אפילו איכשהוא מעניין). נו, אז חשבתי ועכשיו בא לי סופית להשמיד את טרמינל 3 (שיט, אם עכשיו אנשי הביטחון ימצאו את זה בגוגל, עתידי מוטל בתוך ארון :P ). אם יש משהו שנוגד כל תפיסת עולם ואמונה שלי, זה המונח "דיוטי-פרי" או במשמעותה האחרת - תרבות צריכה מסריחה, שנותנת לקהל שלה את תחושת ה- חו"ל שהם כל כך מסונוורים מרוב רצון כפייתי כלפייה. באופן אישי, אני לא סובל את היכל הדיוטי-פרי! הכל שם צבוע ורייקני בניסיון למלאות את החסר בעולמם של האנשים שכל חייהם נמדדים רק בדולרים (או שזה עכשיו כבר ביורו? אותו חרא).
לא ידעתי איך להתארגן לשם, אז ליתר ביטחון המכנסי טיולים הארוכות שלי יצאו לאיוורור מהארון ונלבשו מחדש (אחרי זה שכמעט תמיד אני עם מכנסיים קצרים). אספו אותי אתמול מהבית במיניבוס עובדים, ונסענו לעבר טרמינל 3. משם נשלחתי לעבר תחנת המודיעין ואמרו לי לחכות שם כמו כלבלב ממושמע, אז חיכיתי וחיכיתי, וכשכמעט התחלתי כבר להתייאש בא איזה נער ושאל אותי אם אני אחיעד. השבתי בחיוב, והוא נתן לי כרטיס פלסטיק עם פס מגנטי ורקע של שמיים, וששם רשומים כל הפרטים שלי יחד עם תמונת פספורט מעט מעוותת שמרוחה אותה טיפה לרוחב (ובתחתיתה יש תמונה סופר מזערית לא מעוותת). הוא הוביל אותי בעקבותיו, ובבידוק הביטחוני פשוט נאמר לי לשיים את הקטע של התמונה שלי על איזה קורא מגנטי. שמתי והדלת נפתחה, אבל שוב הייתי צריך לעבור במגנומטר, שצרח עלי בגלל החגורה והיא עברה לשיקוף (אה?!). משם התקדמנו מהר לעבר המשרד של הבוסית-על (כי כולם שם בוסים שלך), תוך כדי שאני מנסה לסדר את החגורה והמכנסיים כל הזמן נופלים לי כל הדרך. תוך ניסיון גישוש על איך נראה המקום בין כל המבוך הבלתי נגמר הזה, הגענו למשרדה של "הבוסית-על". שם היא קישקשה איזה משהו קצר ונתנה לי לחתום על איזה טופס דרקוני, שלגבי כמה שאלות עם חשש בנוגע לכתוב היא תירצה את זה "שהדברים אלה לא קשורים אלי". נו ניחא, עוד חתימה קצרה על הכרטיס עובד שלי בשביל להעביר במכשיר לרשימת שעות עבודה ויצאתי לדרכי בניסיון איך פועל המקום הזה.
יש שתי בעיות עיקריות עם המקום הזה, והראשונה היא שאין כמעט מה לעשות. פה ושם, צריך לסדר מוצרים על המדף או לעזור לאיזה מוכר, ופעם בכמה שעות ולחתום איזה מכולה ולהעביר אותה לפיק-אפ (מושג חדש שלמדתי, ומשמעותו להעביר מוצרים למחסן של המכס - או לפחות איזה משהו כזה). בסך הכל, רוב הזמן נאלצתי סתם לעשות רונדלים (או להתחבא בשירותים), כי אם אחד מיני-בוסים-רבים מסתכל עליך שאתה סתם יושב, אז הם מעקמים פרצוף כלפיך (כאילו תקעו להם מלפפון רקוב בתחת) ולפעמים תוקעים אותך לעזור לאיזה מוכר, שלא מבין בעצמו למה הוא צריך אותך.
הבעיה העיקרית השנייה, זה שאם עד כה הייתי מפריד ביראת קודש מוצרים למיחזור ואפילו כוסות חד-פעמיות שאני אוסף ברחוב, הולכות לכלובי בקבוקים - שם אין לך אפשרות כזאת, ואם רק תציץ עם הרעיון הזה שיתחילו למחזר שם, אז הם יאכלו אותך חי ובלי גרגר מלח. זה פשוט סיוט! לראות איך אתה נאלץ לזרוק כמו כלום את כל הקרטונים והקלקרים, והכל בסמתוכא אחת. אם עד כה ראיתי במפעל של "חיפה כימיקלים (ע"ר) " את אחד השטנים הגדולים ביותר, עכשיו הרשימה רק נפתחה מחדש...
חזרתי מת הביתה - מה מת? גופה מרוטשת ומחוררת, אחרי משמרת מעצבנת של 8 שעות, שלא זזה! (באיזהשהוא שלב פשוט שמתי את השעון בכיס, בשביל שזה ימנע מימני להסתכל עליו, אבל הזמן שם עדיין לא זז) איך שהגעתי הביתה, אפילו זמן לשתות כוס מים לא היה לי, והייתי צריך להסיע את חברים של האח הצוציק לבריכה (ומשם עוד לתת לאורי טרמפ, שתפס אותי בדרך... מוחע ~ ). לאחר ההקפה הזאת, והחזרה הביתה (שכבר אפילו לא היה לי כוח להזיז את הרגל בשביל ללחוץ על הדוושות) רצתי להדפיס מהר את האקוטופ (היחידה החמישית במגמת מדעי-הסביבה, שבה מגישים עבודת מחקר), ובדרך הספקתי אפילו לכין לעצמי כריך מפוצץ בחמאת בוטנים וריבה, עם תפילה קטנה בצד שזה יחזיק אותי בחיים עד הלילה. בזמן שהאקוטופ עוד היה בהדפסה, מצאתי חבילת תמרים ישנים במגירה וחזרתי לחדר עבודה, בזמן שאחותי וחברתה פיטפטו בניהם. נתתי ביס בעוד תמר, וזרקתי את החרצן דרך החלון, לעבר הגינה. בעודי מתקדם לעבר המדפסת, באתי מאחורי הכיסא שישבה עליו חברה של אחותי, ושמתי את היד מול הפרצוף שלה עם חצי תמר נגוס ושאלתי אותה בטבעיות - "רוצה לטעום מקק?". הצרחה שהיא נתנה, כמעט הפכה אותי לחרש והצילצולים באוזניים המשיכו לי גם כמה דקות אחרי זה...
השעה התחילה להיות מאוחרת, והייתי חייב עוד להספיק ללכת לכרוך את העבודה בחנות לכלי כתיבה, ומשם עוד להספיק להגיע למפגש תושבים במודיעין שאירגנה החלה"ט (ביקשו שאני אגיע, בשביל להראות נוכחות ירוקה ^^ ). אחרי שחזרתי מהחנות, פתאום נפלה עלי ה"בום" של העייפות. "פאק, לנהוג עד מודיעין בלילה - ועוד לבד?!" גידפתי את חיי המותשים, והתנעתי בחוסר חשק. לבסוף, הגעתי ולמזלי זה היה בבי"ס שכנותי שקל להגיע אליו, וברגע וראיתי את השלט גדול של החלה"ט עם סמל האירוס אהוב, ניצוץ חדש נדלק אצלי ופתאום הבזק של שמחה הגיח - בפעם הראשונה באותו יום, הרגשתי פשוט מאושר!
עברתי את השער, והמון (טוב לא המון, אבל בהחלט מספיק) חבר'ה יקרים של סיירות היו שם, וקיבלתי מהם חיבוקים שרק חיזקו ת'מצברוח. אחרי כמה צעקות שנכנס כבר, די מהר התנפלנו על האוכל, וכל אחד לקח שלל קטן של כמה עוגיות, ועלינו לקומה העליונה בשביל לצפות על הכנס. דיברו על התרחבות העיר, מה אפשר לעשות בנוגע לשמירת שטחים פתוחים, נזקים סביבתיים הנגרמים בחסימת מסדרונות אקולוגים ועוד כמה דברים מעניינים יותר ומעניינים פחות (שחלקם לא אמרו לי הרבה, נוכח זה שאני לא גר שם) - אבל עם כל זאת, לשמוע אחרי היום המאוס הזה, אנשים שמדברים על שמירת טבע בכזאת התלהבות ומעליהם מתנוסס שלט גדול של החלה"ט - זה מה שבאמת חשוב, והחזיר לי את התקווה.
נאלצתי לפרוש יחסית מוקדם, ולאחר עוד כמה חילופי חוויות ודאחקות עם הרכזת (הנפלאה ואהובה), יצאתי לתחנה השנייה (והאחרונה) שם, וזה להביא את האקוטופ לבית של המורה שלי. היא הבינה משהו אחר שהסברתי לה, ולכן חלפתי פעמים בדרך לכניסה רחוב שלה, ועשיתי פעמיים הקפה של שכונה שלמה, אבל העיקר שהגעתי ומסרתי את האקוטופ שמתחילת השנה רק עשה לי חררה בכל הגוף.
הקינוח לאותו יום, היה לעצור בדרך הביתה אצל אורי ולאכול מהג'ארת שזיפים שלו (וגם להתבכיין אצלם עד כמה אני רוצה לפוצץ את טרמינל 3).
חזרתי הביתה מותש, עייף ועם חוסר חשק להתעורר למחרת. החיים קיבלו גוון אפור ומגעיל, ורק עם רצון של לקחת ת'רמיל ולעוף מכאן הכי רחוק. אם היה אפשר, מצידי להתחיל את השנת שירות עכשיו - תנו לי לארוז תרמיל, ואני שלכם!!
כך או כך, אם הייתה לי את האופציה להיות בדואי או פלאח, הייתי בוחר ללא היסוס להיות בדואי. אז נכון שלכאורה החיים של הפאלח באיזהשהוא מובן יותר טוב, כי הוא נקשר עמוק לאדמה שאותה הוא עובד, הוא לא חי במצב (מתמיד לפחות) של הישרדות ובסך הכל הוא יודע בביטחון יחסית, מה הולך להיות היום למחרת.
מצד שני, הבדואי (אלה שלפחות במדינות ערב) לא חייב כלום לאף אחד, יש לו חיים מרתקים ומלאי סיפורים ו... אין לו כבילות לכלום - הוא לא כבול למקום שבו הוא יושב, ובכל עת הוא יכול לנדוד למקום טוב יותר.
עם כל אהבתי לארץ, לפעמים אני מגיע לסף בכי במבט למצבה העגום.
בכל חור אנשים בונים,
בכל חור תמצא אנטנת סלולרי,
המים מזוהמים ובכלל מצב הטבע כאן הוא די על הקרשים.
התל-אביבניקים שחיים בתוך בועה מגעילים אותי,
העשירים שדרך הכסף רומסים את כולם מגעילים אותי,
האנשים בכלל שחושבים שמגיע להם הכל מגעילים אותי.
אני כנראה בחיים לא אבין איך זה שהבדואי, המתנחל והפלאח לא יכולים לשבת ביחד ולהיות חברים. יש בניהם כ"כ הרבה מין המשותף, אבל כל אחד שונא את השניים האחרים (יש מסורת של יריבות בין הבדואים לפלאחים).
בסוף, בתוך המיץ של הזבל אני רק יכול עוד לזמזם לעצמי לקראת התקווה בשנה הבאה -
"קח מקל, קח תרמיל - באו איתי אל הגליל..."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
