 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
 חניכים מבריזים תחת צילו של עץ חרובים
יום שלם הרגשתי חרא, זוועה וחשק זוהר תחת הכותרת "חיתוך ורידים (ע"ר) ". בטן-גב עם רחמים עצמיים, ורק רצון להתייפח על מר גורלי בעולם הקלקר ודיוטי-פרי (תיקון, דיוטי-חרא! ושתמות תרבות הצריכה). עם כזה חשק של יום שלם, ניסיתי לנתב את המחשבות לגבי שעת וחצי הסיוט השבועי "פעולה לחניכים" - ואני יודע שאסור לי להתייחס לזה ככה, אבל אחרי שנה שלא צלחה דרכי עם חוסר אנרגיה טוטאלי ומיליון דברים על הראש, אני מוצא לעצמי זכות לקרוא לזה סיוט. בכל אופן, היום הייתה צריכה להיות פעולה ראשונה בלי עדי (אוף, חלף כולה שבוע וזה פתאום נראה המון בלעדיה בהדרכה) ובמשך בוקר שלם ניסיתי לחשוב על איזה משהו שיהיה לי כוח לשרוף איתם ת'פעולה הארורה. הבוקר נגמר, צהריים הגיעו והשעון כבר הראה את השעה שלוש, ונותרו עוד שעה וחצי של חסד. בסוף החלטתי שאני אנסה לגרד איתם איזה משחק של הסוואת מחנות עם דגלים, ונקנח עם מדורה ותה (בלע, כמו תמיד).
חשבתי הרבה בזמן האחרון על נושא של הדלקת המדורות. פעם, בצעירותי "הרחוקה", כאשר ניגשתי להדליק מדורה זה היה משהו מהיר של לזרוק ערימת קוצים מיובשים, עליהם עוד כמה זרדים מהשטח ואת הערימונת הזאת להפציץ בגפרורים בוערים עד שמשהו יצליח. אבל, בשלוש שנים האחרונות כל הנושא של הדלקת מדורה עבר אצלי מהפך עצום מהכותרת "מטרד - והעיקר שתיהיה מדורה נורמלית" לכותרת השנייה של "תורה שלמה - וההצלחה האמיתית טמונה בגפרור הבודד". הקמת המדורה, הפכה לאוסף של כמה מיומנויות נפרדות, שרק שליטה מוחלטת בשלושתן (חפירה, בנייה והדלקה) תצליח להגיע ליעד הנכסף של מדורה בכל מצב, אבל כאן נמצאת גם הבעיה - דווקא בנושא כל כך רגיש, לא הצלחתי להביא את המיונות של הצוציקים לרמה מספקת והם מתייחסים עדיין בזלזול למדורות שהם מקימים בפעולות וטיולים.
הגעתי לגן שעשועים שבו אנחנו נפגשים תמיד (ואפילו הקדמתי מעט, בשביל להיות שם בול בארבע וחצי) וחיכיתי. בינתיים, שכבתי תחת צילו של עץ דקל, מתענג על הצל הרב יחסית שהוא מצליח להפיק בשעה הזאת והפעלתי את הנגן מוזיקה שהיה מחובר לרמקולים קטנים-חיצונים (זה בגלל שבאופן חד-פעמי רציתי גם לשלב מוזיקה בהדרכה, וקיבלתי את זה מהעבודה של אבא). הזמן חלף, והקבוצה כבר באיחור של רבע שעה, מה קורה איתם?! התחלתי לעשות סבב טלפונים, כאשר השניים ראשונים לא ענו והשלישי שכח שיש פעולה. זהו, פעולה כבר לא תיהיה, אבל החלטתי בכל זאת להתקשר לחניך האחרון שגם לא הגיע, עם תקווה שהוא ירצה לבוא לטייל איתי. השארתי אותו בכוונה לסוף, כי זה "החניך המעופף" שפעם ריסק לי ת'רגל בטיול במדבר-יהודה, וטחן לי בשכל בלי סוף על ג'יימס בונד, אבל למרות כל זאת - הוא החניך שיש לי הכי הרבה סימפטיה כלפיו. יש בו משהו שממש מזכיר לי את עצמי, ויש אצלו רצון לשמור על הטבע שרק צריך להשקיע בפיתוחו, בשביל שיהפוך גם למשהו אקטיביסטי מעבר לדיבורים. התקווה שלי הייתה שאף אחד לא יוכל לבוא לפעולה, ואז אני אוכל לקחת אותו לטייל באזור ולתת לו להדליק מדורה ממש בעצמו, ולהכין את התה בעצמו ובעצם לתת רק לו את כל תשומת הלב והאוזן הקשבת בשביל לעזור לו להתפתח - דבר שלצערי כמעט ולא מתאפשר בפעולות ובטיולים, כי נדרש להשקיע בשאר הקבוצה תשומת לב וריכוז מעבר ליכולותי גם ככה. אבל כמו שתמיד יש את הכוונת הכי טובות - רצונות לחוד ומציאות לחוד, והוא גם חשב שאין פעולה בגלל שעדי עזבה אותנו. מאוכזב מעט, המשכתי לשכב על הדשא ולהסתכל על העננים במשך עוד כמה דקות, עד שלבסוף קמתי וירדתי במורד שבין הגבעות הפתוחות לרחוב המנומנם, לעבר עצי החרוב שבוואדי. חיפשתי בהתחלה עץ חרוב נחמד לשבת תחתיו, אבל בסוף הלכתי כמו תמיד לאותו עץ חרוב גדול שמלווה אותי מאז הגעתי לשוהם בכיתה א'.
יש עץ חרוב אחד, שנמצא חיבור בין הוואדי לאזור של השדות. הוא במורדות גבעה עגלגלה, ויחסית לרוב העצים באזור, הוא בין הגדולים ביותר בניהם. פעם הגבעה זכתה לכינוי "גבעת ההומלסים", כי גרו שם כמה הומלסים שבנו איזה שיכון מתפרק תחת העץ, אבל כבר שנים שאין שם אף אחד, וחוץ מכמה חתיכות מזרן ועוד כמה קפיצים חלודים, לא נותר להם זכר - וספק אם היום עוד מישהו זוכר כאן שככה כינו פעם את הגבעה הזאת בתחילת קום הישוב.
כך או כך, אותו עץ ספציפי הוא עץ חרוב מאוד מיוחד (לפחות עבורי), כי הוא יקשר אצלי לעד בתור "העץ של חוגי סיירות בשוהם".
כשהייתי חניך, אהבתי שעשו לנו את הפעולות לידו (ורוב הפעולות העבירו לנו שם).
כשהייתי עוזר מדריך, הייתי תומך ברעיון שנעשה את הפעולה תחתיו.
ועכשיו כשאני מדריך, תמיד יש לי עדיפות סמוייה להגיע לעץ הזה ולהעביר תחתיו את הפעולות.
הגעתי לאותו עץ, נשכבתי תחת צילו ובפעם הראשונה גם שמעתי מוזיקה בסיור שלי באזור. תחושת נינוחות התרפקה עלי, ובין פיזום של מילים מהשירים הקשבתי גם לציוצים של ציפורים, וניסיתי לאתר את מיקום ומין הציפור לפי הציוץ. בכמה מן הפעמים, שמעתי ציוצים של צופית, וכאשר סובבתי את הראש שמאלה, זכיתי לראות נקבת צופית, אפרורית- קטנה-ומתוקה שנחה על ענף לצידי. ממש נהנתי מזה, כי זאת הציפור השנייה שלמדתי לזהות לפי הקריאות שלה (הראשון היה הירגזי, שתמיד ישאר אצלי במקום של כבוד). אבל הפליאה האמיתית הייתה כששמעתי קריאות נרגזות של שלדג ואז הוא קפץ מעלי ועף לעץ אחר תוך כדי פריסת מלוא הדרו, כך שאני נוטה להאמין שאיזה עורב הפריע לו מאשר מנוחתי תחת העץ. ולבסוף, בשביל להשלים גם את האתנחתא, הכנתי לעצמי קפה שחור (ומר כמו החיים שלי?) וטיפסתי על העץ בשביל לשאוף קצת אוויר מגבוה.
למרות שהסלולרי נידון לכיבוי, השעון שעל היד הראה כבר שש וחצי אחה"צ (לא האמנתי בעצמי שעברו שעתיים מרוב שנהנתי שם), אבל בשביל להספיק עוד לטייל לפני שהשמש תרד לגמרי, אספתי את חפצי ונדדתי לעבר האזורים של הכרמי זיתים שפחות יוצא לי להגיע אליהם, תוך כדי הליכה זהירה בתוך המיקשת אבטיחונים. סרקתי קצת את הכרמים, מתוך תקווה נואשת להתקל באיזה קינון של תנשמות, אבל לא מצאתי שום דבר, וחוץ מלהבריח חדפים שצייצו בניהם מכל חור ועשב, נשארתי לבדי בתוך המרחב של השדות הפתוחים, פוסע לעבר השביל עפר הקבוע שלי. כשעליתי עליו, השמש כבר הייתה במורד השמיים, וכמוה גם אני חלצתי את סנדלי והתענגתי על תחושת האבק מבין האצבעות. הלכתי קדימה לעבר המושב הסמוך, ובחזרה נעצרתי לפתע עם הירהור מגחך של "נו, מה דעתך זחול שוב?". נשכבתי על האדמה, הידקתי לגב את רצועות הכתפיים של התרמיל והתחלתי לגרור את עצמי על האבק והחצץ. הפצעים התחילו להפתח מחדש, אבל הגעתי לנקודת סיום שקבעתי לעצמי והרגשתי את טעם ההצלחה האמיתית, שלא נשברתי למרות הקושי. התרמיל שוחרר שוב על הגב, והמשכתי ללכת בעקבות השביל. מתישהו על אם הדרך, ראיתי מרחוק זוג הולך לעברי בצעידת ערב ספורטיבית. פתאום, הם שמו לב אלי, נתנו בי מבט מרחוק של כמה שניות, דיברו בניהם וחזרו מהר על עקבותיהם! (נו, זה היה קצת מעליב... ובמיוחד שכמה דקות אחר כך, זה קרה שוב עם אישה אחרת שהוציא את הכלב שלה לטיול).
מאובק, עייף ומאושר חזרתי הביתה.
והחיים? מתקדמים ואני במשעוליהם.
שלדג! נלקח מהאתר הסגיד של תצפית
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
