 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
 השתלמות גלילית בשכבות של בוץ
האוזניים שלי עדיין סתומות בבוץ, ומאז שיצאנו מניקבת המעיין של עין-שעל בצהריים אני עדיין בניסיונות נואשים של להוציא חתיכות בוץ מחלקים שונים בגוף, וכנראה שאין מנוס אז ממקלחת [?]. עם זאת, אני עדיין לא יודע מה צריך להטריד אותי יותר - הבוץ שעוד צורב לי בעיניים או שתלשתי היום בסוף המסלול קרציה שהחליטה לשתות את דמי מאזור שהייתי יכול להכניס אותה להריון... (וכן, זה עדיין מזעזע אותי להחריד לאיפה יכולה להגיע החרמנות של הקרציות בשדות בתקופת הקיץ :| )
סיימתי את המתכונת בספרות ביום שישי האחרון, ובכך למעשה אני קרוב יותר מתמיד להיפטר מהמקצוע המוכר יותר בשם "זיוני-שכל בעקבות סופרים מתוסכלים" (נו, לא רובם לפחות. אבל אחרי ניתוח אין ספור של היצירות שלהם, זה פשוט הופך להיות ככה). דבר נוסף שקיבלתי את הרושם מימנו, זה שלהגיע עם תרמיל במצב של ציוד-על-הגב ליום של מתכונת/בגרות זה אחד הדברים היותר לא נוחים שקיימים נוכח ההדחסות של שתי שכבות שלמות לתוך אזור צר בעקבות הלוח מודעות עם שיבוץ לחדרים. בכל אופן, אני עכשיו כבר אחרי זה (אבל הסוף טמון בבגרות הארורה) ולי נשאר רק להישאר שמח מזה שאחלה השתלמות שהגיע אל קיצה, ובכך סיכמה עוד סוג של שלב האחרון בתור מד"צ בחוגי סיירות.
לאחר המתכונת, דרכי הופנתה צפונה - אל העיר הנחתכת ע"י נחל געתון, הלוא היא נהריה! אל אף שאני לא חובב נסיעות ארוכות מדי (רכבות, מכוניות, מטוסים, אוניות...), הנסיעה הזאת דווקא הייתה אחת הטובות שלי, כי היא נוצלה כמעט במלואה במשחק טאקי מרובה חו"סניקים בקרון הנכים של הרכבת (הקרון הכי קיצוני, שיש בו כיסאות נפתחים על הצד ושיפוע בשביל כיסאות גלגלים - והיתרון הגדול בו, זה מרחב גדול שאפשר לשבת על הרצפה ולשחק). הבעיה הייתה שלנו היה נורא נחמד, אבל הצחנה ששררה שם בעקבות הורדת נעליים וסנדליים של 12 חבר'ה הייתה פחות נחמדה כלפי הסביבה...
כשהגענו לנקודת לינה בפארק גורן (זה חורשה טבעית ברובה בגליל, מעל נחל כזיב), היינו הנגלה שהצטרפה מאוחר יותר ובכך זכינו לקבלת פחות תוססת ויותר רגוע מצד הרכזים. אני לא יודע אם זה צריך להיות שלילי, אבל היתרון הגדול בכך שיכולנו גם אנחנו לפתוח בצורה יותר רגוע ובקבוצה יותר קטנה את הפעילות הראשונה שלנו הידוע לשמצה בתור "התחנזרות מלוכלכת של חומוס", שאותו רכשנו עוד בנהרייה ומי שלא ראה התחנזרות אמיתית של חוגי סיירות, כנראה לא ראה התחנזרות אמיתית מימיו! (כללי ההיגיינה נשברו מחדש שוב ושוב כמו הקאמבק של צביקה פיק, ושמן זית נשתה שם כמו מים). עם קיבה רגוע יותר, ופחות תוססים בעקבות אליפות הטאקי ברכבת (שנערכה כמעט שעתיים וחצי במשחק אחד!) יצאנו לעבר הפעילות הראשונה שלנו, שחיכיתי אליה בכיליון עיניים ולא בגלל שידעתי מה תוכנה, אלא בגלל שידעתי ע"י מי היא תועבר - מפגש הראשון שלי עם שומרי הגן (או "שומר-הגן" במקרה שלנו). בתחילה נאמר לכל הקבוצה לעצום עיניים, כאשר מותר רק לזוג עיניים אחד להיות פתוח ע"י עין אחת משני אנשים שונים, או שתי עיניים של איש אחד, ובכך הובלנו בתוך החורש לעבר רחבה שצפתה לעבר נחל כזיב ומבצר המונפור (תצפית ממש מדהימה!). הוא העביר לנו סדנה של התבוננות עצמית שבסך הכל היה מאוד מעניין, אבל כאשר הוא עשה לנו את התרגיל של הדימיון המודרך, כולם היו חצי רדומים שם ודי פיספסנו את זה. עם זאת, התרגיל שבאמת נהנתי בו, היה התרגיל האחרון שבו היינו צריכים ללכת לאיזשהיא נקודה אחרת שבחרנו, לעצום עיניים ולהגיד "היופי מלפני", ואז לפקוח אותן ולעמוד בשקט ולנסות להתחבר לנוף שאנחנו מבטים בו, ולראות את היופי בתור מכלול. התחלנו את התרגיל, וירדתי מהאזור שכולם היו בו והמשכתי במידרון טיפה מטה, ולאחר שאמרתי "היופי לפני", הבחנתי בקרב טריטוריות של עורבנים בתור הסבך וזה די גרם לי לשכוח משאר התרגיל ופשוט התחלתי לעקוב אחריהם במשך כמעט רבע שעה.
אז אולי את התרגיל לא מיממשתי לגמרי, אבל בהחלט נהנתי בדרכי ^^
למחרת הייתה לנו התארגנות איטית מהרגיל, אבל ככה זה שיש אחלה מזג-האוויר והאנשים שם קמים "רק עוד רגע". לאחר תה, וופלה והסבר של אחד הרכזים של יחודיות המחנה והמסלול של ההשתלמות להיום, יצאנו לעבר נקודת המפגש עם המדריכים של ההשתלמות, שהיו לא אחרים מאשר - ש"ש ומד"ב (הדרוזי) מהביס"ש אלון-תבור! זה היה פשוט מאגניב, וגם הם זיהו אותי ישר והרגשתי קצת כמו איזה איחוד משפחתי מרוחק... הלכנו לעבר הנקודת פתיחה של ההשתלמות, בשביל להבין את מבנה הנוף בגליל העליון והוכרזתי בצחוק בתור "הסנג'ר" שלו (הש"ש הדריך אותנו), כאשר המשימה הראשונה שלי הייתה לעזור להחזיק את המפה. (אוווו...)
ירדנו במורד של נחל כזיב, עלינו לעבר (ועל) מבצר המונפור שהיה על הגדה השנייה של הנחל ובעיקר עשינו חתיכת עצירת בוקר בשביל מה שהוגדר תחילה בתור "פת שחרית", אבל המשיך בתור ארוחה למהדרין עם סלט, טחינה, גבינה (וגם טונה מגעילה, שהם ניסו להכין אותה "מעושנת" וזה הסריח את כל הנחל כמו צמיג שרוף). בהמשך הדרך חלפנו על פני תעלות ביצורים, דיברנו על הצלבנים (ועוד כמה מטודות הדרכה וסיפורים לחניכים) ובסך הכל היה די נחמד, אבל הדבר האמיתי היה אחה"צ כשהגענו למעיין של עין-שעל. זה לא איזה מעיין עם נחל זורם (פויה למקורות שחונקנת את האקוויפרים מרוב שאיבת מים!), אבל זאת ניקבה מאגניבה שהתפתחו בה נטיפים, ועם עוד קצת שלולית של מים שמחביאה תחתיה בוץ, אבל לא סתם "בוץ", אלא בוץ שחור ודביק ששוקעים בו עד הברכיים! (נראה לי שאפילו היינו מוצאים מאגר נפט קטן, אם היינו חופרים עוד קצת בבוץ :| )
אין מה לעשות, אבל חוגי סיירות של החלה"ט בימנו די חנונים, ובתחילה לא נראה שהולך להתפתח שם משהו רציני, ואז החלטתי לקחת את המושכת לידיים. כאשר האנשים התחילו לצאת, זזתי מטווח האור של אחד הפנסים והרמתי גוש בוץ דביק וזרקתי אותו לעבר מישהו שהיה בטווח האש שלי, ובלי שיבחין בי. הוא חשב שזה מישהו אחר שהיה לידו, ובצעקות כעס ותחילתה של מלחמת חורמה, הוא התחיל להפציץ בכמה גושי בוץ אקראיים, אבל השני לא נשאר חייב ובין הפצרותיו שהוא לא היה הזורק, הוא התחיל גם להשיב התקפת נגד. בינתיים ניצלתי את המאבק בניהם, וזרקתי גוש בוץ נוסף על הקורבן השלישי שהיה לידם, ובגלל שהוא חשב שהם זרקו עליהם, התקפה נוספת על שניהם הגיע מצידו - ובכך למעשה התחילה מלחמת הבוץ הגודלה, בחושך כמעט מוחלט בתוך ניקבה שקיבלה מעט אור מפתח צדדי. עם התפתחות הקרב, מישהי נוספת נכנסה, והיא הצטרפה לעזרתי בהתקפה כנגד אותה שלישיה שזרקה לכל עבר - לבסוף לא ראיינו כלום כמעט מרוב שהיה לנו בוץ בעיניים, אבל העיקר שלא נכנעו והמשכנו להילחם ולהשיב מלחמה כנגד כל התקפה ולניץ'!
תמונה אין, ולכן התיאור היחיד שאוכל להסתפק בו זה שנכנסו 5 אנשים לבנים ומזיעיים לתוך הניקבה, ומתוכה יצאו 5 אנשים שחורים ומסריחים ובוץ שחור (כעכביש!) ודביק כזפת. אבל כיף גדול כמו זה, כבר לא היה לי המון זמן! החולצה הלבנה של ההפגנה נגד ספדי, מעולם לא הייתה אפורה כמו עכשיו...
על אף שלל בע"ח הגדול יחסית שפגשתי, הכי אהבתי לפגוש את "יקרונית הארגמן". אז נכון שהיא לא עושה מאבקי טריטוריה מרתקים כמו אצל העורבני, ונכון שאין לה מעוף מסחרר כמו של פרפרי הלבנין והנימפית שנתקלנו בהם, אבל היקרונית נמצאת אצלי ברשימת החיפושיות שאני יותר מחבב. יש בה איזהשהוא אצילי ומכובד בזה, בתנועה הרכה שלה ואיך שהיא מהלכת ביציבות על פרחי הסוככים עם המחושים המזוגזגים :)
המשכנו ללכת, חצינו עוד כמה וואדיות ולבסוף הגענו לנקודת סיום המיוחלת בתחנת דלת נידחת לצידו של כביש עם נהגים מטורפים. בדרך הרבה אנשים הלכו לעשות "מקלחת" בכיורים של השירותים, אבל אני ויתרתי על התענוג והעדפתי להעביר את זמני בגלידה ועם "קרובי משפחתי" (לעתיד) מהביס"ש. לאחר מכן כשקמתי בדרך של לסגור סידורים עם הרכזים, אחד המד"בים הציע בקול רציני לגמרי, לשטוף את עצמי והצביע על המשאבת דלק.
"אתה רוצה לשטוף אותי עם בנזין 95 אוקטן?!" שאלתי אותו מזועזע לגמרי.
הוא התבלבל לרגע, ואז התחיל לצחוק, כי הכוונה שלו בכלל הייתה לצינור שחור של מים שהיה ליד :)
מה שכן, זיכיתי לתואר "מלך הג'יפה" בהשתלמות הזאת - כנראה שגם אני אז שווה משהו ~
עמק המומינים? עוד לא, אבל התואר "נחל כזיב ממזרח למונפור" יספיק בהחלט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
