 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2007
לא שוכחים את גלעד שליט, על הדשא שמול הכנסת
קמתי אתמול בבוקר, עייף ועם מצברוח ירוד מעט נוכח הידיעה שיש לי משמרת לילה בעבודה. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת, ובתוך דקות ספורות אירגנתי במהירות תרמיל עם אוכל, מים וכפייה (ומוזיקה לדרך הארוכה), ודרכי פנתה לעבר הכביש הראשי, בשביל לתפוס טרמפ לעבר הצומת. כעבור כמה דקות, איש אחד עצר והציע לי את הטרמפ לכיוון המתאים.
במהלך הנסיעה התחלנו לדבר וסיפרתי לו על ההפגנה, שהרבה אנשים מהחלה"ט הולכים להגיע, כי אמא של גלעד שליט הייתה (או שעודנה?) שם, ויש התגייסות גדולה בקרב האנשים שם, וכך בין היתר גם אני קיבלתי את ההזמנה שהופצה במיילים. לבסוף, הוא הוריד אותי ליד התחנה ואיחל לי הצלחה בהפגנה.
זה נראה לי גישה קצת מגעילה, שמאחלים למפגינים "בהצלחה". הרי אנחנו לא מפגינים למעננו, אלא למענו! לנו הרי לא קשה לשבת ולהתלונן כל היום בבית תחת המזגן, עד כמה המצב חרא, לא עושים כלום בממשלה, שאנשים צריכים ללכת להפגין... זה קל מאוד וסתם עושה מורל מחורבן לכולם עד כמה הם מסכנים - אם זה היה קורה לכם, גם אתם הייתם רוצים שאנשים לא ישכחו אתכם, ויפנו לכם עורף של אדישות וציניות.
ניסיתי לתפוס פיסת צל, מבין מקומות הצל המועטים שהיו שם בין התחנות שבצומת, אבל החום שרק היה במגמת טיפוס לא נתן מנוס בשום מקום. לבסוף, אחרי זמן שהאומנם לא נראה כמו נצח - אבל עם הטמפ' המטפסת נראה בהחלט ממושך הרבה מעבר מהממתנה הרגילה, האוטובוס הגיע ותפסתי חלקת ריצפה פנויה במעבר, בחלל הדחוס הנוסעים. שמתי אוזניות, והקשבתי לשירים שנותנים לי מפלט ותקווה דרך קבע (ובדרך גם היה לי הירהור מבודח, על זה שאני שומע את "בוא אל הגליל" ואני בכלל בכיוון ההפוך - בדרך לירושלים). בעוד שבהתחלה הייתה תקווה להגיע בזמן עד 10, ההגעה לשער הגיא נתנה סטירה חזקה לאפשרות הזאת עם הפקקים המטורפים שרק התחילו באזור הזה, ומשם עד לתחנה המרכזית נאלצתי לעשות טרפייה חזקה למערכת העיכול שלי, שלא תשחרר בין הנוסעים את תוכנה של ארוחת הבוקר.
לאחר זמן שנראה לי כמו נצח, הגעתי ירושלימה ונחרדתי במהלך הליכה הקצרה ברחוב לעבר התחנה השנייה, עד כמה שהעיר הזאת פקוקה (ודווקא ביום חשוב כמו זה). עם זאת, כאן גם הבליחה בי תקווה שאם אני נתקעתי כ"כ - אז אולי גם שאר המפגינים (?). לאחר העליה על האוטובוס לעבר משכן הכנסת (שיט! רק עכשיו סיימתי נסיעה אחת, ועכשיו עולים שוב על האוטובוס?!), ונסיעה שגם נתקעה כל רגע עם הלחץ המטורף בכבישים (לצד החום המעיק), הצלחתי להגיע לשם, עם הקלה מהמחזה שרק עכשיו ההסעות המאורגנות של המפגינים פורקות את נוסעיהן.
הוצאתי את הכובע מהתרמיל והתחלתי לטפס בין נחיל המפגינים לעבר רחבת הדשא שבגן הוורדים (רציתי להשתמש בכפייה, כי הכובע מעפן, אבל קצת חששתי מתגובה - עם סיכוי קלוש, אבל אפשרית - של פגיעה בכבוד האירוע). בין ההמון, זהיתי נציגויות של תנועות הנוער השונות, אבל אף לא אחד מהחוגי סיירות - למעט כמה מהרכזים מהחלה"ט. לא איבדתי תקווה, והרמתי טלפונים, ביררתי עם הרכזים, אבל לבסוף ההכרעה הגיעה - בחוגי הסיירות של החלה"ט - האדישות ניצחה (וזה למרות שכבר הפיצו מראש מידע והזמנות באימיילים של כולם).
מתחת לסככת בד שנמתחה, התחילו להתקבץ קבוצות ובודדים של מפגינים בעקבות הצל והפצרות המארגנים שהם רוצים להתחיל. התקשורות התמקמה כטבעת מסביב לקהל, ושלחה באנשים אקראים בקשה לתגובות - אבל בניגוד להפגנות הרגילות ועל אף החום הלוהט, לא הייתה התנפלות והכל נעשה בצורה של רגועה להפליא (מצד המפגינים, קצת פחות מצד התקשורת), וכאן למעשה תפסתי את זה במה שהיה חבוי בתת מודע במהלך הדרך - נכון שחם, נכון שקשה ומעיק, אבל אנשים שוכחים מעצמם נוכח הדגל של "לא שכחנו את גלעד שליט". אנשים היו אנושיים, עזרו ותמכו אחד בשני, גם אם לא הכירו מעולם.
ההפגנה החלה, ואנשים התחילו לעלות ולדבר. אחד הנחה את ההפגנה, כמה חברים מהישוב שלו שרו וניגנו, מישהו שהיה בשבי במלחמת לבנון הראשונה סיפר על התחושה שלו שם עם התקווה בעקבות הידיעה הברורה שלא ישכחו אותו, ההורים שלו זעקו את כאבם באיפוק, מאיר שלו דיבר ופתאום והאיר כמה דברים בצורה אחרת, ועוד אנשים-אחר-אנשים. בניהם, הייתה גם אם שכולה שבנה נהרג במלחמת לבנון הראשונה, ואמרה שהיא מוכנה שישחררו את רוצחי בנה, למען חילופי השבויים עבור גלעד שליט (ופתאום ראיתי את המשפחה שלי, והחזקתי חזק. דמעה קטנה ביצבצה ואיימה ליפול, בעקבות 18 ימי זיכרון שחלפו).
את ההפגנה חתמנו במעגל גדול של החזקת ידיים. משמאלי החזקתי יד לאישה בגיל של סבתא שלי, ומימיני החזקתי יד לילד בגיל של אחי הצוציק - לאנשים אכפת, והגיל כאן לא משחק מדד.
לקחתי חלק כבר בכמה הפגנות, אבל מעולם לא הייתי בהפגנה כמו זאת. הפגנה שכוחה לא בצעקות, השלטים המונפים בכל פינה, משרוקיות, תופים, מגפונים וקפיצה מעל גדרות (של גוזלי חופים בכנרת).
כאן, הכוח היה טמון בשקט. באחווה האמיתית שאנשים חשו איש כלפי רעהו.
שנה ויום חלפו - אסור לתת לאנשים לשכוח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
