 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
 התבגרות אל מול המראה
ביום רביעי בערב, האוטובוס שלנו עצר לבסוף בתחנה שמול המועצה. ירדתי מהר כדי לפרוק את הציוד הקבוצתי שלנו, ולעזור לחניכים למצוא את הציוד שלהם בתוך הערימה המאיימת של ציוד ותרמילים שבתא המטען. לאחר שהציוד שלהם נמצא ויצא, ביקשתי שימתינו לי לרגע, וחזרתי פנימה בשביל להפרד מחברי המד"צים - עבור החלק מהשכבה שלי זה היה הטיול האחרון שלהם בתור מד"צים.
הם ישבו בתחילת האוטובוס, מצטופפים בין התרמילים הענקים שלהם לחניכים קופצניים. התקרבתי אליהם ונפרדנו בחיבוק מהול בצער, שהנה סגרנו תקופה ומי יודע מתי (ואם) עוד נפגש?
עמדתי לצאת מהאוטובוס, וכשהרצתי מבט אחרון שלא נשאר עוד ציוד ועוד איזה ניפנוף לשלום לכמה מיושבי האוטובוס הרחוקים, כשניגש אלי אחד החניכים של החברים שלי, ונתן לי חיבוק פרידה. אחריו, הגיע עוד אחד ואמר "נשתמע אחיעד!", ובכך מצאתי את עצמי פתאום מתחיל להפרד מכל האוטובוס שדרש פרידה אישית עם חיבוק, ולא סתם שלום מרוחק. באותו רגע, הרגשתי באמת למה היה שווה להיות מדריך ולהחזיק את השנה הזאת בשיניים.
הנהג עלה למעלה, ונתן בי נזיפה שאני מעכב אותם (ובעיקר - אותו). יצאתי נחפז, משאיר מאחורי מכרים וחברים קרובים שלא הספקתי להפרד מכולם. נופפתי להם לשלום מהחלון, והם יצאו לדרכם.
החניכים שלי החלו להתפזר לבתיהם, ואמא אחת ניגשה אלי כאשר ראיתי לפתע שההורים שלי נמצאים גם שם, בגלל עברו שם במקרה (היו בדרך לאיזה מפגש שלהם, כאשר ראו את האוטובוס). היא שאלה אותי מה עתיד לעלות בגורל החוגים, כאשר לא אהיה כאן שנה הבאה ואיך הבן שלה יוכל להמשיך להיות בחוגי הסיירות. הסברתי לה את המצב - הבעיה שאני המדריך היחיד בכל הישוב מטעם החוגים, ואת הקושי בלגייס מדריך שיוכל להמשיך עם הקבוצה (ובמקרה כאן, זה יותר בכיוון של להקים קבוצה חדשה). לבסוף הבטחתי לה שאשתדל לדחוף לזה שיביאו מדריך, והיא נפרדה מימני בלחיצת יד מוקירת תודה על זה שהדרכתי את הבן שלה.
לקחתי נשימה עמוקה להרגע מכל עומס הפעילות האינטנסיבית, ופניתי להורים שלי שכבר חשבו ששכחתי מהם. האמת, דווקא נורא שמחתי שהם שם, למרות שבמשך רוב הזמן אני די עסוק בלהרחיק אותם מהפעילויות שלי.
הם נתנו לי הקפצה עם הציוד, הורידו אותי בכניסה לבית וחזרו לפגישה עם חבריהם. הרמתי את התרמיל והארגז ציוד קבוצתי (שפתאום שמתי לב שאיבד המון ממישקלו, כאשר עמדתי בשער שלושה ימים לפני כן, רגע לפני היציאה לטיול) ונכנסתי פנימה. בכניסה, ליד הדלת, נעצרתי והסתכלתי במראה. הבבואה שהסתכלה עלי באותו רגע, הייתה שונה מהבבואה שהסתכלה עלי אז, כאשר עמדתי באותה נקודה, רגע לפני היציאה לטיול. לא ידעתי להסביר מה, אבל היה בה משהו אחר - לא יד נוספת מהמצח או פה חדש מהברך - כאילו שפתאום הסתכל עלי מישהו מעט בוגר יותר, לעומת אותו אחד שיצא.
חצי שעה לאחר מכן, הסלולרי שלי צילצל -
"הלו אחיעד?
אהלן מה נשמע? מדבר אבא אבא של ל'. רציתי למסור לך המון תודה, שהוא נורא נהנה וחזר עם המון חוויות.
מה קורה עם הקבוצה שנה הבאה?
אה, אין להם מדריך?
אוקי, נראה כבר איך שנה הבאה נשלב אותו בחוגים - ושוב, המון תודה!"
שבוע שלם התחיל היום, בלי שום פעילות. (ולהיזכר עד כמה זה היה מוזר אתמול, בתחושה של לעמוד ליד כביש סואן, אחרי שלושה ימים יחף ביער בקורס מבוא לשומרי הגן)
אתנחתא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
