 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2007
 צייד סנוניות בעדשת המצלמה
אחרי כבר 3 שנים שאני רק אומר לעצמי, שהגיע העת להשיג (בדרך חוקית וישרה, כמובן) מצלמה של ממש (ולא הדרעק המשפחתי שזולל סוללות) - מימשתי זאת! חסכונות של שתי עבודות, ביחד עם עוד קצת שאריות ממתנות קודמות הלכו למען הפלא הטכנולוגי, שהחלטתי לרכוש בצעד יוצא דופן.
האמת, יש לי וידוי קטן רגע לפני ההמשך - חיפשתי יד שנייה, שקלתי לוותר על מצלמה רצינית וללכת סתם על איזה משהו פשוט יותר. ההרגשה של משהו בבגידה בערכים שאני מאמין בהם, די ריצדה מעל הרצון שלי לגבי המצלמה.
איך זה שכל היום אני רק מדבר נגד תרבות הצריכה העיוורת שכולם הולכים אחריה, ובסוף אני קונה לעצמי משהו? (וגם למרות החיפושי יד שנייה שלי - לא מצאתי את מבוקשי). אז נכון, עבורי המזרן הכי מעפן זה מספיק מעל ומעבר ואיני צריך איזה מיטה משוכללת, טלביזיה ומחשב זה גם בהחלט מותרות בעלי ויתור (ומה שיש לי, זה מחשב שבקושי סוחב, שקיבלתי מהבר-מצווה ואיני מוצא צורך מספיק בשביל להחליפו) - ובגדים? יש לי שני זוגות מכנסיים שעוברים ברוטציה של אחד לובש, והשני בכביסה (וכל זוג עובר זמן שימוש שנע בין שבוע-לחודש וחצי עד שהוא מגיע לכביסה, וחולצה מתחלפת פעמיים בשבוע).
באמת שאין לי כאן רצון להתרברב עד כמה אני יכול לחיות במועט, כי בסך הכל זה עניין של הרגל (שאצלי זה גם הסתדר מעולה עם האידיולוגיה). אבל מתוך זה, אני רק רוצה לנסות לתת תמונה כללית, של איזה מלחמות פנימיות הלכו אצלי, עד שהרשתי לעצמי לקנות את המצלמה שכה קיוויתי אליה (ושכמעט אסרתי על עצמי להתחיל את השנת שירות בלעדיה).
בכל מקרה, המצלמה .
למזלי, כשהגעתי לשם שלשום הכרטיס אשראי שלי, לא הסכים לעבור בקופה ובכספומט הוא הגביל אותי בסכום די נמוך של משיכת כסף (ויחי זאת שעוד לא החלפתי מכרטיס דיירקט לאשראי רגיל - למרות הגבלת הגיל, מי כבר שם לב?...). למחרת, דהיינו אתמול, לא היה לי אוטו, וביקשתי הקפצה מאמא, ושבדרך תשלם ואני אחזיר לה את הכסף - ונסענו.
כשירדנו מהאוטו, היא ישר הבהירה לי שהיא הולכת לנהל את עניין המקח, ושאסור לי להתערב בעניין התשלום - ובתור אחד שתמיד מוקסם מיכולות המיקוח שלה עם סוחרים, הנהתי בהסכמה. הגענו לחנות וביקשתי את הדגם רציתי (אחרי שכבר המוכרים עוד זכרו אותי מהיום הקודם, ודי מהר התפנו אלי). אמא ראתה את המחיר, וישר לקחה את המחשבון והתחילה להפציץ באחוזים -
"הנה, תוריד עשרה אחוז, וזה אני משלמת!" - היא שמה את התנאי שלה.
"תשמעי גברת, אני מוכן שבעה אחוז, אחרת אני לא מרוויח" - והוא הביע את מחאתו.
בסוף, אחרי מיכוח ארוך, עם הסכם לתשלום במזומן, סגרנו את העיסקה ונפרדתי מימנו בלחיצת יד מוכירת תודה על עזרתו (בכל זאת, הוא שרף עלי כמעט שעה וחצי בניסיון לעזור לי לבחור מצלמה, ותרם לי הרבה מהניסיון שלו).
התחלתי לחרוש על המצלמה הזאת - תפריטים לה לרוב, ואני רק הולך לאיבוד ככל שאני ממשיך לחקור את יכולותיה המרשימות. עם זאת, יש כמה דברים בסיסים שאני צריך עוד לתרגל אותם, כדי להגיע לרמה טובה יותר, וזה משהו שהטכנולוגיה עוד נופלת לעומת צבירת הניסיון והאימון האנושי (כמו למשל הפוקוס הידני , שאוטומטי נופל מימנו, אבל צריך לעבוד עליו הרבה בשביל להגיע לרמת פוקוס טובה). לבסוף, אחרי הרבה תרגולות - שמהוות לצערי רק את ההתחלה בלמידה - הצלחתי להגיע להתרשמות כבירה מזה שבפעם הראשונה הצלחתי לצלם סנונית כל כך מקרוב (ויחי הזום ברמה של x10.7 , שתברכה בו המצלמה - אמן).
אך לצד המצלמה (שקנייתה מהווה אבן בתרבות הצריכה, למרות אבנים כאלו נדירות מאוד אצלי - אני מעדיף יותר מהסוג הגיאלוגי), ישנה אירוניה שמהולה גם בעצב וגעגוע.
בעוד כולם מתגייסים, נפרדתי אתמול מעוד ידידה יקרה שיצא לעשות שנת שירות בנוע"ל (הנוער העובד והלומד) במסגרת פעילות הגרעין שלה בתנועה. היא לא עשתה אתמול איזה מסיבות ענק, אלא סתם נפגשנו כמה חברים אצלה ועזרנו לה קצת לארוז, כאשר לפני כן, היא העבירה לנו בקשה שנביא לה דברים לשוק קח-תן שיהיה להם ביום למחרת - פישפשתי מעט בחדר (בכל זאת, ההתרעה הייתה קצרה מן הרצוי) וקפצנו אליה.
בביקור אצלה, בעיקר התכסנו בשלכת שערות לבנות מהכלבה שלה והראתי לה את נפלאות תרמיל השק, על פני תרמיל המזוודה (ופוי לריצ'רץ'!) וגם קיבלתי מימנה מכתב-הזמנה, שאני אבוא לבקר אצלם בגרעין, ודרך צלחה בשנת שירות שלי.
רציתי, באמת שרציתי לכתוב לה עוד קודם מכתב פרידה, אבל איכשהוא זה לא יצא - אז מה עושים? כותבים! אצתי-רצתי הביתה, ולמרות המרחק, והדרך העקלקלה בשבילי עפר, המחשבה שאני חייב להספיק, הוציאה מימני כל תחושת עייפות, והשאירה אותי פעור פה נוכח רמת העירנות והרעננות שהייתי שרוי בה - אבל הדרך עוד לא תמה!
כניסה חפוזה הביתה, לארגן שק פקאנים שיהיה לה לדרך ועוד כמה חפצים שאני יכול לתת לה (אפילו את זוג הסנדלים הישנות שלי נתתי לה ~ ), וכמובן לעיקר שהיה כתיבת הברכת פרידה מימנה. כישורי החריזה לא הפיקו את המייטב, אבל הצליחו להגיע לרמה מספקת בזמן כה לחוץ ודחוק. הדבקתי, גזרתי, איירתי (קצת) ולבסוף חתמתי.
חזרתי אליה, והיא צחקה נוכח הקישקטע שהצלחתי לשלוף מבדל מחשבותי העצבות עקב עזיבתה, אבל מהולות גם בשמחה, שהגרעין שלה שובץ באזור שאני מדריך גם בו, ובכך יצא לי עוד לפגוש אותה (ועוד כמה אחלה חבר'ה שאני מכיר מהגרעין)
הי סקוטי! רוצה גרעין שינשינים?
תלך למל"ש באילת ותוכל כרישים להנשים!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
