 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2007
 מגיש עזרה ראשונה בבית
מלפני כשנה, במסגרת קורס מד"צים של חוגי סיירות, חוייבנו לעבור הכשרת מע"ר (מגיש עזרה ראשונה), לתקן של 44 שעות, כפי שמחייב משרד החינוך את מדריכי הטיולים. ככה למדנו במשך ארבע ימים, עם המון צחוק וסבבה, איך לשיים חוסם עורקים, איפה צריך לבדוק הכרה אצל הפצוע ואיזה סימנים צריך לחפש, בשביל לבדוק התייבשות (ועוד כמה דברים, על גבי דברים). בסופו של הקורס הנכסף, קיבלתי תעודת מע"ר שליוותה אותי צמוד, עד יום חמישי שעבר.
תעודת המדריך שלי, בתור שינשין ובכלל, מקבלת למעשה תוקף לפי תאריך התפוגה של התעודת מע"ר - בצורה כללית, אפשר פשוט להגיד שכל מדריך טיולים (מוסמך לפחות) הוא מע"ר, אבל לא כל מע"ר הוא מדריך טיולים , ובחזרה לעניינו - בסוף הקורס שינשינים ארצי, ביקשתי להירשם לקורס מע"רים המלא, במקום לקורס ריענון, כי בקושי זכרתי משהו מאותו קורס רחוק שעשיתי מלפני כשנה. חלפו עוד כשבועיים-שלוש, וכשהבנתי עד כמה הקורס האזורי שלנו אינטנסיבי, פתאום היומיים חופש של החבר'ה שעושים ריענון, די קרצו לי, ויחד עם חבר נוסף מהקומונה (גם בוגר חוגי סיירות, אבל אצל הקק"ל) החלטנו שחארם על השחיטה, הולכים לעשות ביחד את הריענון. כך נאמר, ומסרנו בחדווה את תעודותינו לרכזת קורס.
* אה, וד"א, גם לא קיבלנו אותן בחזרה. *
ערב. מוזר לי להיות בבית, כאשר שאר המשפוחה שקועה בעניינים של עבודה ובי"ס, ואני פתאום מרגיש כזה מנותק. חוזר הביתה בשביל קורס אחר, עוד מעט חג סוכות, ובשישי לחזור שוב לשגרת הכאסח של הקורס האזורי. (תזהרו! אני עוד אדקלם לכם את הסדר מצפון לדרום של בקעות ורכסי הגליל התחתון).
הבנתי עד כמה אנחנו כרגע חיים בתוך כזאת בועה בקורס, כאשר הלכתי היום למשרדים בת"א של החברה להגנת הטבע - ירדתי בתחנה המרכזית החדשה, והתחלתי ללכת לעבר המשרדים, כאשר בדרך צריך לעבור דך התחנה הישנה (כן, מפחידה והידוע לשימצה). בעוד אני עובר שם, כנופיה של איזה 4-5 פיליפינים (או איזה עובדים זרים אחרים), התגודדה סביב איזה פיליפיני אחר, ופשוט תקפה אותו בבוקר, באמצע הרחוב! עוד לא ראיתי ממש מכות, אבל הם דחקו אותו לקיר והתחילו לשלוף אליו ידיים באיומים, והיו כבר התחיל לבכות ולמלמל משהו. כל זה קרה, כאשר המון אנשים עוברים לידם, שולחים מבט, וממשיכים מהר לדרכם. באמת שרציתי לעזור לו, אבל גם אני כמו שאר האנשים סתם קיפלתי זנב והמשכתי.
אני תמיד מדבר נגד העיר הזאת, אבל האירוע הזה פשוט גרם לנתק מהבועה שהייתי בא עד כה - איך אני יכול להתלונן על השביזות של הצוות שלי בביס"ש, כאשר דבר כזה קורה לי מול העיניים? תמיד "אני" במרכז, ונוח לי לדבר על הבאסה מהצוות, אבל זה באמת כ"כ פרוטות שלא שוות דבר, מול דברים כמו האירוע הזה.
אנחנו עכשיו נמצאים בשלב ה"קַמְפּוּסִים", או בתרגום פשוט, שלב הכרת אזורים ומסלולים. נפל בחלקנו, ומרכז הדרכה גליל, זכה להיות האזור הדרכה הגדול ביותר בארץ, לאחר השינויים בחברה וסגירת מרכזי ההדרכה השונים בביס"ש(ים). עקב זאת, אנחנו כרגע בתהליכי השלמה ולמידה - קמפוס גליל עליון (כרגע), לאחר מכאן קמפוס גליל מערבי, אז מדריכים חודש ומקנחים לבסוף בקמפוס גליל תחתון (והמצחיק הוא, שדווקא האזור שאנחנו גרים בו, נלמד אותו לעומק אחרון). באמצע יש גם קמפוס גלבוע, אבל אני לא ממש זוכר איך הסדר הזה הולך, וכל עוד אני יודע מה הלו"ז לשבוע הקרוב, גם לא ממש אכפת לי. כעת אנחנו באמצע הכרת הגליל העליון - משמע הדבר, ואנחנו לומדים (בשאיפה), כל ואדי וחרק בגוש הרי מירון, והעוד כמה גבעות הרריות מסביב.
במהלך תהליכי "התייעלות" בחברה (שאף אחד לא ממש מבין אותם עד עכשיו) ביס"ש הר-מירון ואכזיב הפכו להיות רק אכסניות של החברה, וצוות המדריכים והספרייה עברו לביס"ש אלון-תבור. כל אחד מדריך ותיק שתשאול אותו לגבי זה, יגיד שזה היה אחד מרגעי השפל והמשבר בחברה, אבל אם יש יתרון מכך - זה שאנחנו לא טוחנים אותם מסלולים בלי סוף.
כאשר הגענו שבוע שעבר לישון בביס"ש הר-מירון (שנמצא די קרוב לפסגה עם ה"קרמבואים"), שיכנו אותנו בחדרי האכסניה, היות וכבר אין חדרים לצוות המדריכים. זה דבר מאוד שולי, ובאמת שלאף אחד לא אכפת מזה, והחדרים באמת אחלה, אבל... פשוט ח-ם. זה כנראה משהו דפוק אצלי, כי כל השאר טוענים שהלילות שם קפואים, אבל אני הרבה יותר מעדיף לבחור באופציה של לישון בתוך חורש מאשר בין ארבע קירות, עם עוד שלושה שינשינים שנוחרים כמו אתר בנייה. כך היה המקרה ויצאתי כמו כל ערב (גם כשהיינו בדירת שינשינים שלנו באלון-תבור) לישון בחוץ. השעה הייתה כבר חצות, ואני הייתי עייף ושחוט, לאחר יום גדוש כתיבה ותיזוזים. בעודי מנמנם, פתאום אני שומע שמישהו פשוט מ-ש-ת-י-ן כמעט עלי!
"מי לעזאזל משתין כאן?!" צעקתי מנומנם, הולך עוד רגע לשחרר קללות עסיסיות על כל העולם ואחותו... פקחתי עיניים, ופתאום אני רואה את חבר שלי משתין עוד רגע עלי, ממש מרחק של פחות מחצי מטר מהראש שלי. לאחר שצעקתי בעצבים מנומנמים עליו (הוא בכלל לא ראה שאני שם, וסתם יצא להשתין בחוץ), הוא חזר לחדר, ואני נאלצתי לנטוש את נקודת הלינה המעולה שמצאתי, כי הרגשתי שאני ישן במשתנה מרוב סירחון. (ארג!) טוב, משלימים עם המצב, ונדדתי כחמש מטר משם והלכתי לישון, ובתקווה לזכות ללילה שפוי עם ניצול מירבי של הכמה שעות בודדות של חסד שקט. אך, חולפות רק כשעה-שעתיים, ופתאום "גררררררררר חרררררר גררר".
"רעבק! למה לעזאזל משאית זבל מסתובבת כאן בשתיים לפנות בוקר?!" התעצבנתי ממש על מחלקת התברואה של המועצה אזורית. הרמתי שוב את הראש בתקווה לראות את נהג המשאית נמק מכאבים ויסורים בתוך התא נהג שלו, לא נהג ולא נעליים - אלא פשוט משפחת חזירי בר!
האמא, אין תיאור מתאים יותר מאשר מיני-טנק (היא הייתה ענקית!), הלכה לפח אשפה שהיה כשנים-שלושה מטר מימני, ועם החוטם שלה, העיפה אותו גבוה באוויר, ולאחר מכן התקבצו ארבעת גוריה השמנמנים לקנח מהזבל. לאחר מכן, היא עברה לפח השני שהיה על השביל, וזה פשוט מדהים איזה כוח אדיר יש לה, ואיך היא מעיפה את הפח גבוה באוויר! ושוב, גוריה באים לזלול את השאריות, והיא לקחה איזה שקית קרועה עם שירי מזון ונכנסה לבין העצים. בעוד והיא מתקרבת אלי, ועוד רגע דורסת אותי בלי לשיים לב (מתי נהייתי כזה שקוף?) קמתי מעט, ופתאום היא נעצרת. מבטה ננעץ לעבר אותו גוש צל שהתרומם והופ! תוך רגע היא תפסה ריצת אמוק במורד החורש, וארבעת גוריה רצים אחריה.
"סבבה, עכשיו יהיה שקט." מילמלתי לעצמי, אך לא עוברת דקה והיא שוב מתקרבת לעבר הפח. התעצבנתי עליה, והתחלתי לנבוח עליה "הוו!! קישטע הוו!!! הב הב!!" , והיא שהבינה את הרמז הדק ברחה שוב. אך למה שיהיה לי שקט? לא עוברת דקה נוספת והיא חוזרת שוב! התעצבנתי, וזרקתי אבן לכיוונה (לידיה, לא בשביל לפגוע בה) - תנו ניחוש - האם יהיה לשינשין מסכן שקט או לא?
יפה, איך ניחשתם!
ברור שלא (!!) חולפים עוד כמה רגעים וחירחורים מתחילים להקיף אותי מסביב, ולי נותר בחוסר ברירה רק להכנע וללכת לישון בלובי שבין הדירות - שבוע הבא, אני פשוט אביא ערסל ואיזה תפילה קטנה ללילה שקט.
בשישי הקרוב אנחנו חוזרים וסוגרים שבת, ולא יודע מה יהיה עם שאר הצוות - אבל אני וחבר שלי, כבר בונים על ערב תצפיות (נו, חו"סניקים)
היום כשחזרתי הביתה, ישבתי באוטובוס לבד בספסל והשענתי את הראש על לחלון. נתתי למחשבות ולעייפות לנדוד מול הדרך המתפתלת ופשוט לא רציתי שהנסיעה תיגמר. פתאום, בין כל הקביעות "שאני לא רוצה להיות כעת בקשר", צצה תחושה חדשה בין הקליפות, שרק הודחקה בשקט - כי גם אני בין כל הטיולים והחוויות, בסך הכל רוצה כמו כל אחד אחר - מישהי לחזור אליה.
נו, גם כן שינשין - במהלך התעקשותי למצוא את הנביעה הדלוחה של עין שערה (מעיין) - יום ניווטים
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
