 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
 הנחיתה מהאופוריה
סיימנו היום את קמפוס גליל תחתון (התמקצעות בקורס על האזור הדרכה), ועכשיו באופן טכני, אנחנו נחשבים סופית "אחרי הקורסים" - אבל כמו כל תובנה בסיסית של מדריך - כל יום שעובר, הוא קורס בפני עצמו, ויש תמיד מה עוד ללמוד. פתאום יש את התחושת הקלה, שעכשיו דברים יתחילו להיות יותר רצינים ממה שהיו עד עכשיו, ואולי גם לשם שינוי, החבר'ה ישנו תפיסה ויתחילו לסגור איתי שבתות ולטייל. מקומות לא חסר, ולא חולף לו שבוע בלי רשימה של עוד איזה חמש מקומות נוספים, שאנחנו פשוט חייבים ללכת לטייל בהם. למרות שלא כל הצוות חיי באווירת טיול אחת גדולה (יאפ, לצערי זה כנראה רק אני ועוד אחד), יש המון נכונות וסקרנות לגלות עוד איזה מעיין ולתצפת על עוד איזה שועל.
אז כמו שכבר הזכרתי, סיימנו היום רישמית של הקורס (!). בעצם, כבר סיימנו מלפני כחודש, והתחלנו כבר להדריך, אבל אז יצאנו לעוד שבוע וחצי של קורס והשלמה הגיעה לקיצה. הקורס הפעם תיקתק למופת, ומן הסתם אפשר די לזקוף זאת, לעצם העובדה שיש לנו מושג כבר מזה "נוהל קורס", עם כל האווירה שמשתמעת מזה. אך בנוסף לזה, הרכז קורס גם הפעם טחן אותנו כל בוקר בסיור באתרים והכרת מסלולים, וכל ערב זכינו גם לעוד שעתיים - שלוש של הרצאת ערב. עד כמה שזה לא נעים, לרוב גם אני הגעתי לשלב של לנקר בהרצאות ערב - כי בואו נודע על האמת, שאחרי יום גדוש גיאולוגיה שאתה חוזר מותש, הרצאה מעניינת ככל שתיהיה על תקופת המשנה והתלמוד, זה לא מה שיעיר אותך ללתוך הלילה .. (אבל הרצאה עם חרקים ועקרבים, זה סיפור אחר ~ )
* רעבק, הביאו איזה ישיבה של ערסים ונדליסטים להתארח אצלנו והם מפרקים כאן ת'מקום! באמאש'ך מנשה, תעזוב ת'דלת!*
ממחר אחה"צ אני יוצא לרגילה, וזה פשוט מטורף של כמה דברים יש להספיק בשבוע חופש - טיול יום לירושלים של הצוות, טיול שינשינים למדבר יהודה לשלושה ימים וגם בדרך להכניס עוד איזה גיחה ליום וחצי לעין-עקב בנגב (שנכון כעת, אני כנראה יוצא לבד - יש מעוניינים להצטרף?). בתוך כל זה, יש גם שאיפה לקפוץ לבקר בתיכון שלא דרכתי שם מאז המסיבת סיום. בנוסף, אמא מתעלקת בכל שיחת טלפון איתה, לגבי זה שאני אקנה מכנסיים. כל המשפוחה נכנסה לג'וק הזה שאני איזה רובינזון קרוזו, בגלל שיש לי זוג מכנסיים ארוכים אחד, ואני חייב לקנות מכנסיים ארוכים נוספים כמעט ברמה של קיפוח נפש. איך זה שלמרות כל הזמן שלי איתם, הם עדיין לא הצליחו לעכל במשך השנים שפשוט הרבה יותר נוח להסתובב עם מכנסיים קצרים ..
בשבועיים האחרונים, הייתי במעיין אופוריה שכזאת. תקווה שקטה בפנים ששמרתי לעצמי, ופשוט גרמה לי לחייך. השיא היה אתמול, שפתאום באיזה 11 וחצי בלילה, החלטתי סתם ככה להתגלח - ועבור אחד שכה שונא להתגלח, זה בהחלט לא דבר של מה בכך. אבל החלטתי פשוט ככה, פשוט החלטה קטנה של אושר. כל היום הריצו על זה בדיחות שפתאום לא מזהים אותי, ושטויות הרגילות על זקן, אבל למרות הצחוקים אני חייכתי לעצמי, מתוך אותה אופוריה של תקווה קטנה בפנים.
אופוריה? לא עוד. יותר התנדפות של אותו חלום קטן, תקווה שניצנצה. זה לא באמת כזה נורא כמו שזה יכול להשמע, אבל פתאום סתם מציפה אותך אכזבה ריקנית אחרי כל הציפיה, כך שאתה אפילו חושב להגיד קבינימט על כל התוכניות לרגילה, ופשוט להמשיך לנסות לרוץ אחרי אותו חלום חלום קטן שכה רצית - כי לולא זה, גם העכביש שמצאת מאחורי המקרר בדירה של הבנות, הופך לפתע לאפור וחסר עניין.
יש עוד כל כך הרבה להספיק מחר, אבל עכשיו? אוף, כבר לא אכפת לי.
מושית השבע, נחה על שיח של נענע בנחל ציפורי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
