 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
 לעמוד על הידיים באצבע הגליל
רגילה, אה? יש כאן דילמה על סף המוסריות, באיך לנצל אותה. אחד יגיד שזה הזמן פשוט לא לעשות כלום, לנוח ועוד קצת לא לעשות כלום. לעומתו, אחר דווקא יגיד שזה הזמן להשלים דברים כמו לקחת שאריות מהתיכון, לסיים קניות ולבקר חברים. לבסוף, השלישי יגיד שזה פשוט פשע מוסרי לנצל ככה את הרגילה, וכל רגע צריך להיות מנוצל לטיולים. (ואני אודה כבר עכשיו, שדעתי נמצאת עם דעתו של הקול השלישי )
קפצתי אתמול לבקר בתיכון. בעקבות החלל שפתאום נפער עם זה שהחבר'ה הבריזו לי מהטיול במדבר יהודה, נאלצתי לעשות חושבים לגבי מה אני ממשיך - האם אצא בכל זאת למדבר לבדי, או שאקפוץ לכנס של מגמה ירוקה לגבי הכנרת? לאחר התלבטויות רבות, החלטתי שהמדבר יוכל לחכות עוד קצת, ונוכחתי בכנס חשובה למען המשך הדרך שביס"ש גליל באמת יקח חלק פעיל במאבק הסביבתי-חברתי שרק תופס תאוצה שם (כי לצערי, אין מספיק קשר בין הביס"ש למאבק בפועל).
אז אם כך ... למה שבדרך לא אקפוץ לבקר בתיכון? הירהרתי לעצמי, וכבר לפתע נמצאתי עומד מול השער שדרכו עברתי מדי בוקר בארבע שנים האחרונות. הייתי עם ציוד מלא על הגב (שק שינה, ספר ואוכל - לכל מקום שאבחר להגיע), ולמרבה הבאסה הגעתי בדיוק בהפסקה ועשרות זוגות עיניים ננעצו בי בעודי מנסה לפלס את דרכי לעבר האזור שהיה פעם הגינה האורגנית שגידלתי, וכיום זה שטח מכוסה ניילון וחצץ שעצים קטנים ודלוחים ששתולים בצפיפות מנסים להעביר את ימי קיומם בעולם. אבל, לשמחתי הרבה, בעודי צועד לשם וכבר ידידתי החמשושית (שישיסטית?) הבחינה בי והרגשת הקלה נחה עלי - יש לי עוד מה לחפש שם.
נשארתי בתיכון הרבה מעבר למה שתיכננתי להישאר, וכשישבתי באותה פינה צדדית שהייתה אז כה חביבה עלי, ראיתי שכמעט כלום לא השתנה. החמשושים הם אהבלים יותר משנה לשנה והשמיניסטים הם עדיין ילדים מפונקים בתוך הבועה שהעולם סובב אותם, והם בראשו. אם זה לא היה המצב, אז כנראה שלא הגעתי לתיכון הנכון. אפילו בדרכי לעבר חדר אקולוגיה, הרגשתי לפתע שוב כמו תיכוניסט כשעברתי בהמולה שבמסדרונות וחבורות קטנות של תיכוניסטים מתוסכלים בכל פינה פנוייה - ולבסוף הגעתי. קצת חבל לי שכבר שכחתי את מספר החדר, אבל אני מוכן להודות בזה שטיפ'לה רעדה לי היד כשפתחתי את הדלת. כל כך הרבה ויכוחים, ניסויים ורעיונות צצו לי שם, שהחדר הזה הוא הרבה מעבר ל"סתם" עוד חדר בתיכון. בפנים ישבה אותה אחת שאני חייב לה כ"כ הרבה, כי היא (כמו החדר) הרבה מעבר לעוד איזה מורה. היא עזרה לי בבעיות מול ההנהלה, כשהברזתי ממבחנים בשביל ללכת להפגנות נגד תוכנית ספדי וכשהקמתי את הגינה האורגנית, וכעת היא ישבה על האקוטופים של השמיניסטים הטריים ומופתעת לראות אותי עומד פתאום מולה. כנראה בגלל שהופעתי מולה מגולח (ולא עם אותו זקן סבוך) היה הגורם שבילבל אותה לרגע, אבל חלפה בקושי שנייה וכבר החלפנו בשצף שאלות וחוויות.
כמה טוב היה להיות תיכוניסט ..
משם העסק בעיקר הסתבך, כי להתקע בפקקים של וואדי ערה זה ממש לא תענוג, אבל להתקע שם ולראות איך שעת המפגש של 'מגמה ירוקה' מגיע, אתה עוד רחוק שעות מלהגיע למכללת כנרת וכל זה נופל על הזמן רגילה שלך, זה יכול להיות סיוט. כמעט חמש שעות (!!) לקח לי להגיע לשם, ואת כל הדרך הזאת עשיתי בשביל לשבת איתם 20 דקות. אפילו לחבר'ה בגולן לא יכולתי אחר-כך להגיע, כי האוטובוס המזופת לא הסכים לעצור לי, ורק בדרך מתישה הצלחתי לגרד עצמי לביס"ש בגליל.
קבעתי עם חבר טוב מהביס"ש בגולן לטייל למחרת. לא משהו מדוייק וקבוע, אלא די מעורפל ובאוויר - "הירדן ההררי? .. כן בטח ... מירון? סבבה ... גליל תחתון? גם הולך ...". לבסוף העסק נחתם עם איזה משהו לא ברור מרוב עייפות, והעיקר שנטייל מחר. כיוונתי שעון מעורר לשש וחצי, והתעוררתי בתשע. הגעתי לקראת שתיים-עשרה, והצלחתי אפילו לחזור הביתה (להורים, לא לדירה בביס"ש) לקראת שמונה וחצי בערב - הספק לא רע, אה?
בזמן שביקרתי בתיכון, קיבלתי לידי גם כמה דיסקים של ה-"נשף" סיום (שאנשים כמעט מתו בשבילו) והסרט של המסע שלנו לפולין, שכמעט לאף אחד מהשכבה עוד לא יצא לראות (וברגע כתיבת שורות אלו, גם לי עוד לא יצא). מה שכן, עברתי על התמונות מאותו נשף. ניסו הסבירו לי פעם מה ההבדל בין "נשף" לסתם "מסיבה", אבל אם להודות על האמת, אז לא הצלחתי באמת למצוא איזה הבדל מהותי חוץ מסתם כותרת שנשמעת מפוצצת יותר. בכל מקרה, אז עברתי על התמונות. אני לשמחתי, זכיתי להופיע בשלוש-ארבע תמונות וזה נראה לי מכובד ביותר, ומעבר לכל צרכיי החומריים מתקופת התיכון. מה שכן, לדפדף בין התמונות, זה כמו ללכת במוזיאון שעווה - אנשים בתנוחה קפואה, נוטפי איפור ובגדים נוצצים, שמשווים להם צורה של בובת שעווה שהזמן עצר אצלם מלכת, וכל דבר שקרה מאז כאילו לא קשור אליהם. תמיד טחנו לי שזה "אחד הרגעים המיוחדים ביותר בחיים" - ובאמת, זה היה רגע מיוחד מאוד. פתאום אתה תופס שמהשנייה שתחזור מאותו נשף בומבסטי הביתה, לא תראה את רוב האנשים שם יותר לעולם. זה לא שהרוב באמת חסרים לי, ומהרבה די שמחתי להפטר, אבל במפנים אתה מרגיש כזאת רייקנות של סוף, וחוסר ודאות לקראת ההמשך.
אולי עוד אפגוש חלק מהם, והשאלה שנותרה היא רק איפה (?)
גלילניק אחד מתחרה בעמידת ידיים מול חבורת גולנצ'יקים, ברגע של אתנחתא בירדן ההררי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
