 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
צריבה בגרון מערימת אפר אלון
ישנו ספר שנקרא "נמר בהרים" שכתב העיתונאי צור שיזף על הבדואים שעוברים את התהליך מחיי הנדודים לחיי קבע. הוא מתאר שם את הסיפור מנקודת מבט של אנשים שונים שלוקחים חלק בעלילה, שלמעשה האווירה של הסיפור זה שכמו שהנמרים נעלמו כמעט לגמרי בגלל הצייד, אז ככה גם הבדואים במסורת הנדודים בגלל כל הגבולות והחלטות "מגבוהה" שנוקדות את חוקי המדבר. מתוך הסיפור הצלחתי לזהות דמות-שניים, כי התגלה להפתעתי הרבה שהרבה מעלילה שם זה דברים שהרכז הדרכה שלנו סיפר לעיתונאי במהלך שיטוטים של כמה ימים בערבה.
יש משהו כ"כ שונה בספר הזה, שמעולם לא ראיתי כמותו. מצד אחד, הוא מציג את הבדואי בצורה הרומנטית והזולה שתמיד מציגים לתיירים מטומטמים שאוכלים את כל הלוקש הזה. מצד שני, יש שם הצגה של דברים, דרך העיניים האמיתיות של הבדואים שנכפה עליהם התהליך, בצורה בוטה ופוגעת - ובכל אופן, העלילה שם הציתה אצלי משהו מחדש.
במבט לאחור אהבתי את תקופת התיכון. היו הרבה קשיים, אבל אינשללה - הייתי מאוד משוחרר לעשות דברים. הרבה לילות של סופישבוע ובחופשות, הייתי מעביר בלהתקפל כמו חצי עובר (מצב בננה?). תמיד יד ימין הייתה מקופלת מתחת לראש, ויד שמאל מצא את מנוחתה פרוסה בין הבירכיים. היה לי מאוד נוח בצורה הזאת, שמולי רקדה מדורה קטנה. לפעמים בלהבות, ולפעמים בגחלים נוצצות ולוחשות. בכל זה, השגתי את החופש והמקלט האישי שלי. יכולתי לעשות כרצוני, לשחק עם המציאות לפי ראות עיניי ולראות את החלומות שלי עולים מתוך תנועות הלהבה.
חלפה תקופת התיכון, ואיתה חלפו אותם לילות יחודיים. זה לא שאני לא אוכל יותר להקים מדורה, אלא פשוט עברה התקופה של זה. עכשיו אני כבר נער אחר מאותו נער נטול דאגות אמת על הראש.
ישבתי בדירה וקראתי את הספר. סביבי חגגה ההמולה בסלון, כשאחד משחק במחשב ומחליף שירים כל כמה דקות, אחר אוכל מרק ברעש והשלישי מקשקש בסלולרי. אני המשכחתי בספר, נסחף בעזרתו לתוך עלילה שהרגישה כ"כ מוכרת, כ"כ בסיסית, כ"כ שפשוט.. נדלק הגיץ.
ישבתי עם הרגליים על השולחן שבמרכז החדר, וידעתי מה אני הולך לעשות כשאסיים לקרוא את הפרק הבא בספר. זה היה ברור וחד, כאילו מישהו כתב את זה עם מברשת על הקיר מולי. סגרתי את הספר, כשעלה יבש שהיה זרוק על הרצפה שימש כסימניה. משם, המשכתי לחדר וארזתי תרמיל עם הפק"ל קפה, מילאתי מים בבקבוק ולקחתי את הקומקום אלומיניום שמשמש אותי רבות בטיולים ובדירה.
למרות מה שתמיד חינכו אותי שלא הולכים יחפים בשטחי בר וליד מדורות (ואף פעם לא הקשבתי לזה), מעולם זה לא הרגיש לי טבעי כמו באותו רגע. יצאתי החוצה, והלכתי לעבר השביל ההקפי של הביס"ש. בדרך אספתי ענף יבש של אלון תבור, והמשכתי אל מעבר לדירות של האכסניה. שם יש נקודה שהדלקתי כמה פעמים אש, והמקום נראה לי מתאים. החלטתי להתיישב שם, ולהתחיל להכין את המדורה.
קול פנימי אמר לי שזה לא בסדר, כי בניתי את המדורה בחופזה, ועד עכשיו אני מרגיש שממש זילזלתי בזה. לקח הרבה יותר זמן ממה שלוקח לי להדליק מדורה כבדרך כלל, אולי היה בזה מעיין מבחן ? .. רגע. כן, זה היה המבחן חזרה למוטב.
היה משהו כ"כ יחודי לרגע הזה, שהאוויר היה חרש מקריאות התנים והזאבים (שבדרך כלל מרעידים רבות את אוויר הלילה בקולותיהם). המדורה תחילה לא נדלקה לי, כנראה לא הרגישה שאני מספיק חפץ בה. אם כך, הרי למה שתדלק? זה לא כמו למרוח שוקולד על לחם או להוריד את המים בשירותים - אם לא תרצה מספיק, אז אין שום סיכוי שבעולם שהעצים הלחים סתם ידלקו. אבל לבסוף האש נדלקה, מספיק קטנה בשביל להרתיח את המים בקומקום. זה היה כמו סימן, שמהרגע לא מודדים בעין, אלא מודדים בתחושה הפנימית. שפכתי מים לפי התחושה, אבל עם הקפה היססתי. מלאתי חופן, אבל החזרתי קצת. (ולבסוף שהקפה רתח, באמת הוא היה חלש)
נו, יצור מוזר כזה היא אותה תחושה פנימית.
את סוף הערב כבר ידעתי - לא מכבים את המדורה עם מים, אלא רק שהגחלים יפסיקו ללחוש, ואז יגיע הרגע לעזוב.
כעת, אני שלם עם זה. לילה טוב 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
