לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה.

Avatarכינוי: 

בן: 36

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2008

תם השרב הגדול


לאחר שבוע עמוס בשיטוטים בשרב שהיה בצפון הארץ, אני יכול למצוא לעצמי איזה רגע דל לשבת סתם, ולהקשיב לשירים הישנים (ילדות שלמה, לא?) של אבטיפוס, רגע לפני שאני סוגר עוד שנה לעצמי. אין כבר את ההתרגשות כמו בעבר, וגם הקשר שהיה לי עם הרבה אנשים טובים, נעלם בחצי שנה האחרונה. אפילו מדים עוד אין לי, בעוד כל השאר מסביב כבר מאיישים תפקיד כזה או אחר - וזהו ילד, גדלת בעוד שנה. (ואתה זוכר איך מכיתה ג', חיכית לראות אם באמת התאריך הלועזי והעברי מתחברים .. )

לא רציתי לחזור הביתה, ועדיין אני לא מבין למה עשיתי את זה. המאהל מחאה בתמנע היה עבורי כמו עמוד עשן שסימן לי נתיב להגיע, ואפילו האישור ביטחוני מצה"ל בלהכנס לנחל חצור עדיין תקף. אז למה במקום אלו, חזרתי הביתה? אפילו אליבי של "ביקור חג אצל סבא וסבתא", קצת חלש הפעם.

לקראת המחנה של סיירות בפסח, הצעתי את עצמי לעזרה בכל אשר אוכל לתרום. כמובן שצורפתי לכוח בזרועות פתוחות (כי אחרת, מי כבר ידריך שם על פרוקי רגליים? ), ולמרות השינוי של הראשוני בגלל העומס חום, המחנה עוד נראה מבטיח.
התיכנון היה להצטרף אליהם ליום הראשון, ומשם לעלות למחרת לאצבע הגליל ולטייל באזור. לצערי הרב, שותפתי לטיול חטפה שפעת ואני נשארתי עם סימן שאלה של איך להמשיך. החום הכבד לבסוף נתן את התשובה, ונשארתי איתם לאורך כל המחנה. רואה איך מחנה שלם מתפקשקש והופך לביזיון שהכתים את שם החוגים. ניסיתי לשנות, הרמתי את קולי נגד המהלך שהיה (ושנבע בעיקר מחוסר הביטחון והרצון של רכז הטיול, לתפעל לוגיסטיקה כפולה לשני נקודות לינה). אני לא יודע לגבי מקומות אחרים, אבל לתת לילדים בכיתות ה' ללכת 6 קמ' ביום של עומס חום אני עוד מוכן לקבל. אבל לוותר על משהו יותר רציני לכיתות ח', ושילכו עד לכנרת בעצמם (ויתמודדו עם הקושי של השטח והחום - הבנת המצב כסיירים האמיתים), זה מה שגרם לי לראות את המחנה הזה כביזיון אחד גדול.
הבעיה הגדולה ביותר נבעה ביום האחרון - התלבטות בין ללכת שלושה קמ' למעיין מצ'וקמק עם מאהל בדואי או לקבל הקפצה באוטבוס לכנרת. לבסוף נבחרה הכנרת, למרות מחאה ודילמה לא קטנה שעלתה לאוויר. הרי מה עשינו ברגע שנתנו הקפצה עם אוטובוס לכנרת? המסר שאנחנו משדרים לחניכים בצורה כזאת, זה שאפשר גם לוותר על הליכה, בשביל להגיע לאטרקציה. (כאשר המצב האידיאלי שצריך לשאוף אליו, זה לראות בהליכה (הארוכה) עצמה את החוויה שמימנה שואבים את ההנה והלמידה האישית.)
כאשר הגענו לכנרת, הרגשתי לראשונה את נקודת העצבות. בעוד כמה שעות אני אפרד מחבר'ה שנקשרתי אליהם כ"כ, והם יחזרו הביתה בעוד שאני אמשיך הלאה. לא ידעתי לחלוטין מה אני אעשה, אבל העיקר להמשיך בדרכים ולא משנה לאן.
לאחר סגירה של כמה טלפונים, היעד עבר לגולן. למרות שכעת המקום הזה הוא מחבת בזלת אחת גדולה, הציפיה לראות מים זורמים בכמויות כמו שאין בשאר הארץ, משכו אותנו לשם - ואני יחד עם עוד שניים מהקומונה, יצאנו לעבר מושב נידח (ומאוחר יותר התברר כרקוב לא פחות) באזור דרום הגולן.
התיכנון המקורי היה לישון כ-50 מטר מהצומת של המושב, אבל בגלל שהאוטובוס נכנס פנימה, כבר היה חבל סתם לסחוב את עצמנו החוצה. חיפשנו מקום להתמקם לשינה, ולבסוף (למורת רוחי) הוחלט לישון באיזה גן ציבורי תמים למראה. אכלנו והתקפלנו לישון.
לקראת חצות, התעוררתי מהצחוק של השינשינית. קמתי מהשק שינה, ומולנו עמדו ארבעה נערים צ'וחים להפליא. לעומת הבאסה שלי, לה יש נטייה להקרע מצחוק כאשר המצב מיואש והיא שחוטה מעייפות. לאחר שאלו באו והלכו כמה פעמים, הטלתי וטו שעפים משם. ארזנו את הדברים, והלכנו לישון בשדות בור שמאחורי בתי המושב (ודבילי להפליא מצידי, למה לא עשיתי זאת קודם).
קמנו בבוקר עם רוחות חזקות, שכמעט העיפו אותנו לסוריה. מבט נוסף לעבר חישוב המים הכולל שלנו, הראה שאין מנוס חוץ ממילוי מים לפני היציאה לדרך, אבל עושים זאת ב6 בוקר? השינשינית תפסה שני בקבוקים והובילה לעבר חצר של אחד הבתים, ושם התגנבו בשקט לברז שהיה ממוקם מרחק יריקה מחלום פתוח למחצה. חזרנו בשקט לעבר התרמילים, ויצאנו לפי סיפור דרך שהמדריך הדרוזי אצלנו אמר.
"לכו לדרום המושב, ושם רדו בשביל דרך פרצה בגדר, ולמטה פנו ימינה", אז מצאנו פרצה (שלא ממש הייתה פירצה, בלי עזרתנו) וגם ירדנו בשביל (שחוץ מחזירי בר, כנראה אף אדם לא עבר בו קודם). כעבור כשעה, הבנו שזאת לא הדרך ועלינו בחזרה למעלה ותיכננו ללכת לאיזה מעיין אחר שסומן במפה. בדרך על הכביש שהמקיף את המושב, פגשנו מישהו שאמר להתקדם עד לעץ תאנה גדול ושם יש מעיין קטן. בדיוק שאנחנו מגיעים לשם, יש (וואחד) פרצה בגדר ומאחוריו שביל שמרוב שצעדו בו, אפילו הסורים לא היו מתקשים לזהותו. אבל השביזות והחום הכריעו אותנו, והלכנו לרבוץ במעיין המצ'וקמק ליד. ישנו ואכלנו, עד שהוחלט להתחיל לחזור - אך לא לפני שנשיג גלידת "מטרה". לא יודע למה, אבל פתאום כל מחשבותי כונו על לאכול גלידת מטרה. הגענו לאיזה חנות תירותית להחריד, במרכז ה"כפר אומנים" שהם עשו במושב. הגלידה שלי תוייגה במחיר של 8 שקלים, כך שגם אם יחרב העולם לא אסכים לשלם כזה מחיר על גלידת מטרה. בסוף התפשרנו על קרטיב אננס, וזללנו אותו בהנה, בתוך החנות הממוזגת (קיצר, ניתן לסכם בריקבון שלא ברא השטן )

כשחזרנו לטבריה, ניצבה הדילמה אצלי בין להמשיך לטייל לבד או לשוב הביתה. לבסוף, החום של טבריה (שהמיס לגמרי ת'מוח) בנוסף לחשש של להתקע עם לו"ז אוטובוסים של ערב חג, עשו את שלהם - ושבתי לבית ילדותי.

ולך דור, חברי היקר (תאום טלפתי מימי התיכון) ,יומהולדת 19 שמח ושתדע רק אושר ושמחה - כמו בחגיגת המשת"פים שלנו בשנה שעברה


כעת, תמה סופית הילדות -
קצתי בעייפות.
(ובנינו תעזבו שטויות, יומהולדת אמיתית זה רק במדורה קטנה בלב מדבר. )
נכתב על ידי , 25/4/2008 19:20   בקטגוריות הגיגים של מדריך, עניינים של חו"סניק, שחיקת נעליים, תם הפסוק  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: ירוקים , טיולים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להסקוטי משדות-תמר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הסקוטי משדות-תמר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)