 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
 שיטוט לילי
אוטוטו מסיימים, וכבר יש את הריח של הסוף שירות באוויר. אחד מהקומונה הולך לעזוב בתחילת אוגוסט, השנייה הולכת להתחייל (משהו מהסוג של להרשם לצבא, אבל עוד לא לעשות טירונות מדריכות-חיילות) ורק אני ועוד שני השינשינים הנותרים עתידים להתגייס בנובמבר (כל אחד לדרכו). העתיד לגבינו די לא ברור, ובמיוחד שבסוף החודש אנחנו רוצים עוד ללכת לטייל שבוע בירדן.
עדיין יש תחושה של ריחוק שנות אור ממיצוי השנת שירות, ואנחנו רק בתקופה האחרונה באמת מתחילים להבין את תפקידנו כאן, ולהיות עם רצונות ושאיפות יותר ממוקדות לגבי העשייה שלנו כאן. יש בזה משהו די מעניין שרק מלפני קצת פחות משנה, היינו קבוצה של עשרה חבר'ה אחרי תיכון שנזרקו ביחד, שינשינים ומדריכות-חיילות, ויצרנו לעצמנו את סוג מסויים של צוות. האומנם אני לא יכול להגיד שאנחנו איזה צוות מושלם שבאמת מקבלים בו לגמרי אחד את השני, ועוד יש הרבה חילוקי דעות וחוסר הבנה, אבל כן יש חיבור בין אנשים שבסיטואציה אחרת בחיים, כמעט ואין סיכוי שהיו הופכים להיות כאלה חברים טובים.
קשה לי המחשבה שאני עוד כחמישה חודשים הולך לעזוב את המקום, כאשר רק התחלתי באמת להבין אותו. יש כל כך הרבה דברים שאני מאוכזב מהשנה הזאת, והמון דברים שהייתי רוצה שיראו אחרת. בתקופה האחרונה גם כל הזמן הייתי בתחושה שאני נמצא יותר באיזה חברת טיולים מסחרית, מאשר בשנת שירות בחברה להגנת הטבע (חלה"ט). הרבה פעמים המטרה שלי זה שהמורה תיהיה מרוצה ותעזוב אותי בשקט, ולהפטר מהילדים - וכי איך אפשר אחרת, אחרי תקופה שפשוט טוחנים לך ת'צורה בלהדריך טיולים בלי סוף, ובלי רגע לנשום. בכל מקרה, אני לא רואה אפילו אגורה שחוקה אחת מהטיולים האלה, ונותר לי להתעודד מהידיעה שגם אם לא הצלחתי להעביר מסרים בטיול, אז לפחות עזרתי לממן עוד מאבק סביבתי של החלה"ט.
(מה שכן, זה גם די משחרר שאני יכול להגיע למצב של לזרוק ולהתחפשן בטיולים בלי לדאוג שיפטרו אותי או משהו אחר ..  )
מקודם לקחתי את האופניים ועשיתי סיבוב בביס"ש. יש משהו מאוד משחרר בלהסתובב כאן בלילה, כאשר לא מתארחת אף קבוצה ויש לך את השקט "הביתי" הזה לעצמך. זה הזמן לנקות את הראש, ולנסות (בפעם המיליון ומשהו) להתחבט בשאלה של מה לעזאזל אתה הולך לעשות עם עצמך (??). בתור שינשין השאלה הזאת משנה פי כמה וכמה, כי זה לא כמו חיילת שיודעת שיש לזה עוד תקופה להדריך והיא יוצאת "לחיים הגדולים". מולי עומדות עוד שלוש שנים שלמות, ושבאמת אין לי מושג מה הולך להיות בהן - ואם בכלל אצליח לסיים את השנים האלה ביציאה לחיים אזרחיים או שמה אסיים בתוך ארון שקבור מתחת לאדמה. בכל מקרה, אעדיף להקבר על איזה גבעה עגלגלה בגליל התחתון ושלידי ישתלו פקעת של אירוס הגלבוע (כך שגם לאחר מותי, עדיין אשאיר איזה סימן של שמירת טבע, מעבר לסמל האירוס שציירתי על הקיר בחדר..  ).
במשך תקופה הארוכה די התאים לי הראש הזה של לחיות לבדי בלי לדאוג בלשמור על קשר עם מישהי. לא צריך לדפוק חשבון לאף אחת, ולא צריך לשרוף שעות של שיחות טלפון, יכול ללכת לטייל בסופי שבוע ובחגים לפי החלטה שלי נטו. אבל כעת, יש פתאום איזה תחושה אחרת שגורמת לי כן לתהות על החיפוש בעקבות קשר רציני - זה לא אומר שהעסק פשוט, ובמיוחד שאתה כל הזמן רק מתעסק בהדרכה ואין זמן לנשום כמעט - ועם זאת, אני כן רוצה למצוא מישהי לדבר איתה שעות בטלפון, מישהי שבגללה אצפה בכיליון עיניים לסופי שבוע בשביל לצאת לטייל דווקא איתה או לחזור הביתה בגללה.
יתכן והעסק יכלול בתוכו גם להתגלח בדרך קבע (ואפילו אוי-וי-זמיר, גם להתרחץ לפחות פעמיים בשבוע ולא פעם בחודש), אבל אני מרגיש כבר מוכן "לשלם" את המחיר הזה, בשביל למצוא את הפינה החמה והקטנה, שאוכל לחזור אליה כל פעם מחדש.
חוץ מזה, היה לי ממש מוזר שבאמצע טיול שהדרכתי לחבר'ה מכיתה ד', פתאום ראיתי את המחנכת שלי מהתיכון עם קבוצה של חמשושים (ט'ניקים) עוברים לידי.. כמה שרציתי לעזוב הכל ולהצטרף אליהם, לימים כאלה טובים שרק השנה למדתי להעריך באמת.
נו טוב, הריקבון חוגג.
( איכס, התחלתי להתבגר )
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
