 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
 הדרכה בעלת משמעות
קמתי שבוז מעייפות, לקראת יומיים הדרכת טיול שנתי של חט"ב דתית מאזור השומרון - שלוש כיתות של בנים בלבד (כיתה ו' אחת שאני הדרכתי, ועוד שתי כיתות ז'), ושעלי הוטל כל העסק של ניהול הטיול מטעם המדריכים. לאחר כבר כמה ניסיונות של הדרכות דתיים, נשברה אצלי הסטיגמה שהם חבר'ה "איכותיים יותר להדרכה", כי ברוב הפעמים שהדרכתי ילדים דתיים היו להם רמות חוצפה וזילזול שלא היו כמעט לאף קבוצה חילונית שהדרכתי. ייתכן והם תפסו מימני איזה דמות "נחותה יותר", כי אני לא מגיע מהעולם ששם הרב מייצג את מה שיש להקשיב לו - אבל מצד שני, לרובם היה גם זילזול ברב שלהם.
אז לפני הכל, אני חייב לציין שבניגוד לטיולים של התקופה האחרונה, הצוות הוראה של הטיול הזה (שלושה מורים-רבנים ומורה לספורט) היה פשוט צוות פנטסטי לעבוד איתו. אנשים באמת טובים, לא מזלזלים בבטיחות הילדים בטיול ועם המון שאיפה לטיול ערכי ולא סתם לוותר לעצמם ושיהיה קל. אך (!!) עם זאת, הילדים פשוט היו אסון לא נורמלי. מדובר בילדים רגילים לחלוטין, ממשפחות בעלות אמצעים, אך אין להם גבולות בכלל והם כל היום רק עושים פוזות ומזלזלים עד עפר אחד בשני - ועם כל המצב הזה, יצאתי לדרך.
התחלנו את הטיול בנחל יגור שבכרמל. המורה האחראי (שהיה צמוד איתי בקבוצה), ביקש עוד לפני הטיול הדרכות קצרות וחוויתיות, ובאמת התחלתי עם הדרכה בנושא הסוואה שיחסית עברה בטוב. משם המשכנו ללכת בין הבולדרים (סלעי ענק שהדרדרו בואדי) למפלים היבשים. במהלך ההליכה הילדים כל הזמן ניסו לטפס לי לכל מיני מקומות, לעקוף אותי ולבדוק את הגבולות שלי. לא במקרה, הגעתי די מהר למצב שמהמדריך הנחמד והטוב הפכתי למדריך שמשליט טרור בקבוצה ע"י צעיקת פקודות עם תוספות פיקנטיות ("מי החתיכת אידיוט שעקף אותי?! תעוף עכשיו אחורה, ב-ר-ו-ר?!!!"). לרוב אני לא עושה את זה, אבל במקרים שיש מסלול מסוכן כמו כאן, אני מעדיף ילד שנעלב בגללי, ולא לקחת על המצפון ילד שנפגע מאיזה נפילה במפל.
הדבר הוביל לכך שדי שנאתי את רוב הילדים שם, אבל זה בקטנה כי הסיוט התחיל באמת כאשר בקבוצה השנייה אחד הילדים נפגע מאבן שהדרדרה עליו, ואני כמנהל טיול הייתי אחראי לכך שכל החילוץ שלו (נשלח כוח חילוץ רגלי מקיבוץ יגור) והטיפול באירוע מתנהלים כמו שצריך, ובמקביל גם לדאוג לקבוצה שלי.
לאחר הרבה (מאוד) כאב ראש, סיימנו את המסלול עם פצוע אחד שפונה לבית חולים בחיפה, עוד אחד מהכיתה המקבילה ששבר את האצבע (ולמחרת פונה לבית חולים בעפולה) והכיתה שלי נשארה בלי נפגעים - למרות שממש רציתי לזרוק אותם מהמפל.
מה שהפתיעה זה שלמרות הכל, המורים היו מרוצים בישיבת ערב - ושוב אכתוב לזכותם, שבאמת לא ראיתי הרבה מורים כמותם.
למחרת היה לנו מסלול בגלבוע - וכן, גם משהו קטלני עם לרדת מצוקים חלקים בטירוף. לפני הכל המורים אצלי סידרו את הכיתה בצורה ח' ונתנו להם נאום שטיפה בנושא החוסר אחראיות שלהם ועל מה שהולך לקרות אם מישהו הולך לזלזל שוב בנהלי בטיחות. לאחר מכן אני הייתי צריך לתת הוראות בטיחות לטיול, אך הפסקתי לרגע והתיישבתי על האדמה בשביל לדבר איתם בגבוה העיניים. התחלתי לדבר על משהו הרבה יותר בסיסי - כבוד אלי ואל הצוות, לא בתור מדריכים ומורים, אלא דבר ראשון בתור בני אדם, וואלה שבאמת דיברתי הכי מהלב. לאחר מכן נתתי הוראות בטיחות ויצאנו לדרך.
זה פשוט היה מדהים, איך יום קודם רק רציתי לזרוק אותם קבינימט, וביום השני לא רציתי לסיים את המסלול מרוב שנהנתי. חוץ מתחנות הדרכה הפורמלית, גם דיברתי איתם המון במהלך ההליכה, דבר שלא התאפשר יום קודם כי הייתי צריך לצעוק כל הזמן שלא ימותו לי.
לאחר שהורדתי את הכיתה שלי לסוף המסלול, עליתי למעלה לעזור לחבר שלי עם הקבוצה שלו שלא הצליח להשתלט עליה ושהם ירדו בצורה מאוד מסוכנת. אחת הסיבות העיקריות, זה שהרב-מורה שלהם הלך לבי"ח עם הילד ונאלצו לאחד שתי כיתות לקבוצה אחת גדולה של מעל 50 ילד (!!) - מול שני מדריכים ורב-מורה אחד.
איך שהתחלתי לרדת איתם, הם עשו פוזות וניסו לעקוף אותי. קפצתי על אחד הליצנים מאחור והזהרתי אותו שיסתום ת'פה, אך זה נהנה מהגב של החברים והמשיך בשלו, ובתגובה שלפתי את הקלף המנצח שהוא לא נכנס לבריכה הגדולה שמסיימים את המסלול - משהו שיחסית התחיל להרגיע את הרוחות.
לאחר שכל הצוות והתלמידים ירדו, העצבים אצלי התחילו להתקרר וצץ לי רעיון. הלכתי למורה שלו, וביקשתי לדבר עם הילד רק בארבע עיניים (בלי מורים וחברים), ורק עם אישור שלי אחרי השיחה לתת לו להכנס לבריכה. המורה הסכים מיד ומסרתי את ההודעה לילד הזה מול כל החברים שלו בשביל להבהיר את המסר.
כשהגענו לבריכה הגדולה (מעיין בעמק שמתנקז לתוך בריכה חצובה), לקחתי את הילד הצידה. הפעם הוא היה שקט לחלוטין, עם כל האוויר בחוץ ולגמרי חסר ביטחון שהיה שרוי בו ממקודם. הורדתי נעליים והצעתי לו שיחלוץ גם. לאחר מכן, בשיא הרוגע אמרתי לו שהפוזות שלו בהחלט לא הרשימו אותי ושילדים עלובים כמותו אני מדריך כבר שנה שלמה, בלי לראות אפילו גרוש אחד מכל הכאב ראש הזה. הסיבה היחידה שאני ממשיך לעשות את זה, מתוך האמונה אישית שלי במסר שאני רוצה להעביר, אבל כל זה לא שווה כלום עם כל הזילזול שהוא רוחש כלפי - לא בתור המדריך שלו, אלא בתור הבנאדם בדיוק כמותו שעומד מולו.
המשכתי עם עוד כמה דברים, עד שהוא נשבר והתחיל לבכות.
באמת שכאב לי לראות אותו בוכה, למרות כל הכעס שהיה לי מקודם. אך מתוך הנקודה הזאת, המשכתי הלאה לעבר מה שהיה חשוב לי לעשות, וזה (אולי) להצליח לגרום לו לחשוב בצורה קצת אחרת אחרי הטיול הזה. הסברתי לו שלמרות הכל, עדיין יש לי המון הערכה לחבר'ה כמותו שאוהבים לטייל ויש להם יכולות, ולכן אני רוצה גם שיכנס למים ויהנה.
סיימתי לדבר, וביקשתי שיגיב על מה שאמרתי. הוא מלמל כמה דברים, ונפרדתי מימנו בלחיצת יד וחיוך - באמת ששמחתי להכיר אותו, אחרי שהוריד את כיסוי הפוזה ממקודם.
מבחינתי הטיול הזה הוא אחת ההצלחות הכי אדירות שהיו לי השנה, ורק בשבילו (ובשביל אחד הטיולים שהיו לי פעם מבאר שבע) היה שווה את השנת שירות.
היה לי מוזר היום, איך שחתכתי מהשייט קאנו בירדן הדרומי (הכנה לקייטנות בקיץ) לעבר ת"א בשביל האזכרה של דוד שלי. כל שנה אנשים מתפלאים לראות אותי מחדש שם, אחרי שהם לא ראו אותי בערך מהברית מילה שעשו לי מלפני 19 שנה במושב.
וזהו בינתיים - טיול שנתי אחרון לשנה הזאת (בשעה טובה!!).
הלכתי לישון על הגג של המקלט, מרוב החום זיתים שהולך כאן 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
