 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2008
 לחזור מעבר הירדן (טיולים שינשינים חלק א')
חזרתי במוצאי שבת, אחרי ארבע ימי טיול ושהות בירדן, שבמהלכם עיקר עיסוקי נסוב בין לברוח מכוחות הביטחון הירדנים (להלן משטרה וצבא, בתקווה בלי הכוחות מודיעין שלהם), ניתוק קשר עם אוכלוסיה ירדנית סקרנית (ר"ע ילדים) ורודפת כסף בעליל (ר"ע ההורים שלהם - ולא שאפשר באמת להאשים אותם) וכמובן הרבה (מאוד!) מים בלב מדבר, בנחל זרד (או בשמו המקומי - ואדי חסה, ובאמת שאין שם שום חסה).
הגענו (פחות שינשין אחד ששונא מדבר והבריז) ברביעי בבוקר למעבר הגבול שייח' חוסין (ליד בית שאן). החום היה מתיש, כמו שרק החום של בקעת הירדן יכול להיות, אבל האושר מהציפיה שעוד רגע ניהיה במדבר הירדני ונראה את הארץ מהצד השני, עשתה את שלה ונתנה לנו כוחות נוספים - (אבל רגע לפני שאסחף עם המשך הסיפור, האעצור שנייה ואזכיר את הנקודה שיצאנו לשם, אחרי שלושה ימים של ישיבת סוף שנה והכנות לקייטנות, ובעיקר עם הרבה עייפות מצטברת) - נכנסו ועשינו גם אנחנו את התהליך המעצבן הזה של המרת הכסף לדינרים ירדנים וקניית אשרות מעבר. החבר'ה מהביטחון לא ממש נהנו מכך שאנחנו לוקחים את הזמן, ורמזו לנו שכדאי שנתחיל לעוף משם, כי עברה במעל חצי שעה לשהות שלנו באולם כניסה.לקחנו את חפצנו, וצעדנו לעבר מסוף האוטובוסים שעתיד היה לקחת אותנו אל עבר הירדן המזרחי, הלוא היא הממלכה האשמית של ירדן (או בקיצור, ירדן של המלך עבדאללה ושות')
מוזר עד כמה שזה קרוב, ועם זאת, עד כמה הפער התפיסתי שונה. כך לצורך הדוגמה, האיש שבודק דרכונים שם בקושי ידע אנגלית (ואת זה אומר אחד שדפוק בשפות וגמר 4 יחידות באנגלית.. ), אבל נו ניחא. משך ראיתי את החבר'ה מחכים לנו באיזה חדר צדדי, שנראה לי בתור יציאה תמימה החוצה. רק נכנסתי לשם, וכבר הם סימנו לי לשבת, כאשר 4 שוטרים ירדנים מחכים לנו ביד שלופה לדרכונים שלנו.
(ושוב) אין טעם להמשיך, לפני רקע קצר -
לפי החוק הירדני, קבוצה מעל 4 (או 8?) איש מחוייבת במורה-דרך ירדני שילווה אותה. בנוסף לזה, הירדנים לא מצליחים להבין את הקטע הזה שישראלים רוצים ללכת לטייל בכל מיני ואדיות שלהם, באמצע שום מקום ולישון בשטח. מבחינתם זה כולה מדבר עם בדואים (במקרה הטוב עבורם) או פליטים פלשתינאים (במקרה הפחות טוב, ולכן יש להם אחלה שירותי מודיעין ומשטרה), ולטייל עבורם זה בפטרה ובמוזיאונים - ממש לא באיזה ואדי נידח. לכן, אין מנוס כנראה עבורם, מלעשות את הנוסחה הפשוטה, ולקבל את המסקנה שכנראה מדובר פשוט באיזה רשת ריגול או משהו כזה.
התוצאה של זה מבחינתנו, זה שלפני הטיול פשוט מתאמים איזה גרסה למשהו בסגנון - הולכים לישון בעיר קרק, משם נוסעים לפטרה, ממשיכים לעמאן וחוזרים בסוף דרך שייח' חוסין לארץ.
(עד כאן לרקע הכללי)
בכל מקרה, נכנסו לחדר והתחיל התחקיר שלנו - לאיפה אתם הולכים? אתם מתכננים ללכת לואדיות עם מים? למה שק שינה? ועוד כל מיני שאלות בשילוב משובש של עברית, ערבית ואנגלית.
עכשיו, יאמר לזאת חברי (להלן: "האנטרופוסופ") לקומונה שלמרות כל הבעיות הלוגיסטיות שעשה לנו קודם, הפעם הוא פשוט יצא גאון. כך בהתחלה כאשר השוטר שאל לגבי WATER (מים), אז הוא שיחק אותה לא מבין מזה המילה הזאת, ולמרות שיצא די טמבל (וגרם לשוטר לעשות שלל פנטומימות של מים זורמים) זה הציל לנו ת'תחת בפעם הראשונה בתחקיר, בכך שהם ירדו קצת מהרעיון של המים. בהמשך שהם שאלו לגבי המסלול שלנו, לא היה לנו שום טלפון של מלון בקרק, שום כתובת בפטרה, אבל כאשר הם שאלו לגבי עמאן, אז הוא יצא פשוט מלך כאשר משום מקום שלף בהתלהבות מטורפת איזה חתיכת נייר מצ'וקמקת עם מספר טלפון של מלון נידח
אני לא יודע אם למשטרה לא אכפת כ"כ מהעניין או שהם פשוט טיפשים ברמות, אבל לבסוף יצאנו לדרך ..
לאחר עוד כל מיני פישפושי תרמיל ובדיקות ביטחוניות מעצבנות למדי, יצאנו לעבר המוניות. אין ברירה אלה שוב לציין, שהעם הירדני פשוט לא רוצה ללמוד אנגלית (ולו הבסיסית ביותר) בחלק הצפוני של המדינה, אבל העיקר שכולם אומרים שבדרום המצב טוב בהרבה. העניין לבסוף סודר עם קצת ידיים ושילובי שפות, ויצאנו לדרך עם נהג מונית חביב למדי שיצא רק מזה 'כן', 'לא' ו'משטרה' (או "בוליס" בערבית, עיוות שלהם למילה פוליס).
בהתחלה חשדנו להגיד לו את היעד המקורי שלנו, ולכן כיוונו אותו לכיוון העיר קרק (חתיכת עיר באזור הררי, שבמרכזה מבצר צלבני מטורף). במהלך הדרך היה כל 10 דקות מחסום משטרתי שבדק אותנו בכל פירור, ואנחנו שיתפנו פעולה בקור רוח, בתקווה שהם לא יגלנו את העניין ויזרקו אותנו בחזרה לארץ. רק לאחר זמן ממושך (ועם נסיעה כזאת ארוכה, בהחלט שהיה זמן), גילנו לו את יעדנו המקורי ודאגנו שיבין הייטב את הנקודה שלא בא בחשבון התקלות במשטרה שתתפוס אותנו.
בדרך, החליט האנטרופוסופ שהוא רוצה לעשות קניות של מים בקרק (וימותו כל חובבי האותנטיות!!) . עכשיו לא מדובר באיזה כפר קטן ומסכן, אלא במשהו שיותר נותן את התחושה של להיות באמצע מזרח ירושלים או במרכז ג'נין, מקום ענק שכולם תוקעים בך מבט לא סימפטי. בכל מקרה, הוא יצא החוצה עם הנהג ואנחנו נשארו מכווצים מאחור באוטו, ומנסים לדבר בכל שפה זרה אפשרית, ואפילו לעוות מילים לאידיש בשביל להוריד את קיומנו ולטשטש את היותנו ישראלים. כך בעודנו מרוכזים בעניין, לפתע אנחנו שומעים על סף צעקה - "יש כאן פירות! איזה פרי אתם רוצים?!", ואת הראש שלו משוברב דרך החלון. (וכן, עמדנו להרוג אותו 
לאחר נסיעה שנראתה כמו נצח, וחיסלה אותנו מרוב לחץ מעניין המשטרות, הגענו לירידה לואדי. התחלנו לרדת, ועוד לפני שהגענו לערוץ זה נראה כמו גן עדן - צמחיה עשירה ומפותחת, קריאות ציקדות ושפיריות ללא קץ ומים זורמים בכמות עצומה (יותר מכל מה שאני מכיר שזורם בגליל ביחד) בלב מדבר צחיח!
עשינו מקלחת בין הנביעות החמות (שקיבלו צבע אדום, מתחמוצות הברזל שסחפו איתן) לנביעות הקרות. כך העברנו שהות ארוכה, עד שהתחלנו לאסוף עצים למדורת לילה בשביל לבשל על אש קטנה ככל הניתן, מרוב שהאוויר היה פשוט חם ומחניק בצורה שצריך לחוות בשביל להבין את זה.
וכך יצאנו אל הלילה הראשון שלנו, בנחל זרד בירדן - סוף חלק א'.
יורדים לעבר הערוץ של ואדי חסה, בחלקו העליון והיותר "עני" במים..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
