 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2008
 לקחת אוויר לפני הדרכה
מוזר איך שדווקא ביום שישי כשאתה חוזר הביתה לקראת תחילת החופש, יש לך הרבה יותר כוח ורצון לחיות מאשר השעות האחרונות של שבת בערב (לפני שהמירוץ מתחיל מחדש ביום ראשון). כל זה מתנקז לרגע הזה שיש כל כך הרבה עוד מה לעשות, כמו לארגן את הציוד ולסגור טלפונים אחרונים. אה, וגם לנסות לישון קצת.
זאת הולכת להיות הקייטנה הראשונה שאדריך, לא סתם אעזור אלא ממש אדריך קבוצה משלי, למשך חמישה ימים תמימים. בנוסף לזה, מנהל הקייטנה הוא אחד המדריכים הטובים ביותר שיש לחלה"ט (החברה להגנת הטבע), ועם זאת הוא גם אנשים מהסוג שמאמינים בדרכם בצורה שאין כמעט נטייה לצדדים, וזה מוביל גם לקשיים עבור הצוות שצריך לעבוד איתם.
איכשהוא גם יצא שלמרות הרצון הרב שלי בלהשקיע בקייטנה הזאת, פשוט כל היום ישבתי מול הטלביזיה ולא עשיתי כלום. חוץ מללכת לטייל לאיזה חצי שעה בשדות, לא היה לי שום כוח להתחיל לזוז או לעשות משהו אחר מלבד לבהות באיזה סדרה אידיוטית ומצחיקה להפליא על קבוצת בנות שמקימות קבוצת כדורגל ומנסות להתגבר מול הסטיגמות החברתיות בנושא - ועם כל הצחוקים, יש כאן גם מסר מאוד ברור וחשוב. (סיימתי את כל העונה הראשונה, והתחלתי כבר את העונה השנייה. הריקבון חוגג  )
אתמול, בשישי בבוקר, מצאתי את עצמי מתעורר מאוחר ממה שתיכננתי. לא היה לי רצון לכלום אחרי העניין שהתגלה ערב קודם לכן. למעט מימני, הדירה גם הייתה ריקה וכל מה נשמע ברקע היו שירים של יזהר אשדות ותיקתוק השעון מהטוסטר הישן של שלנו. לא היה לי בכלל ראש להתחיל לארוז לקראת היציאה לבית המשפחה, ובטח שלא להתחיל את הנסיעה הארוכה. בשארית כוח הרצון הצלחתי לגרד את עצמי מהמזרן, לסדר את הסלון וגם לחמם משלוש פיצה שנשאר במקרר מאחת הקייטנות.
בחוץ, הכלבה של הדרוזי נבחה בשביל לקבל תשומת לב ואני ניגשתי אליה, בדרך לדירה שלו. איך שהיא זיהתה אותי, ההתחרפנות התחילה וכל הקערת מים שלה נשפכה. מצד שני, אני לא באמת יכול להאשים אותה עקב זה שאני היחיד שאוהב לשחק את המשחקים האלימים שלה (כמו ללכת איתה מכות על גור-נעל-קרוקס שהיא חטפה פעם מאחד הילדים שהתארחו בביס"ש). לאחר קרב לא פשוט, הצלחתי להגיע לדלת שלו. דפיקה בדלת, ואין תשובה. הרמתי את הקרוקס, ובתרגיל הטעייה הצלחתי לבלבל ולתפוס אותה מאחור, לפני שהיא תיתן את הביס שלה ביד שלי 
לאחר נסיעה שנראתה כנצח, הגעתי לתחנה מרכזית. ניסיתי להראות תעודת זהות, אבל הקשחת החוקים לא נותנת למאבטחים להעביר אנשים בלי לפשפש במטלטליהם, וימות העולם לפני שהם יתנו את מבטם החפוז גם בתרמיל על סף התפקעות מציוד, כמו שהיה לי באותו רגע. הבחור נתן מבט מהיר, ושיחרר אותי לעבר הרציף המיועד.
הגעתי לשם, תוך כדי סקירה מהירה של האוטובוסים הממתינים. במהלך ההתקדמות לפתע ראיתי אותה, כומתת נח"ל על כתף אחת ותרמיל עם סמל הנוע"ל (נוער עובד ולומד) על הכתף השנייה. אחד הדברים שלימדו אותי בגדנ"ע ביא' ושמלווים אותי עד היום, זה שמתוך כבוד בסיסי לאדם לא מגיע שנסקור אותו במבטים חודרניים (וזה היה בשיחה עם המפקד שלנו, שהסביר שגם מבט יכול להעיק כמו הטרדה מינית). מאז אותה שיחה, אני משתדל לשמור על התפיסה הזאת וכך גם השתדלתי הפעם. אך קרה משהו מוזר, היא עברה לרציף מולי והסתכלה לעברי (!!).
לא ידעתי איך להגיב בכזה מצב - מצד אחד ממש רציתי לנצל את המצב בשביל לדבר איתה ומצד שני ישבתי כמו בטטה קפואה, ונעצתי מבט מבוייש ברצפה. נשארתי ככה כמה דקות, עד שהיא התקרבה שוב לעבר הרציף שלה (רציף מאחורי), ונעמדה בערך מטר לידי. החלטתי לנסות להתגבר על הביישנות, ושאלתי אותה אם היא בגרעין של הנוע"ל. היא הופתעה קצת מזה שלפתע שאלתי אותה, וענתה שכן. דיברתי איתה עוד קצת, אבל לא הייתי מאופס ולפתע מצאתי את עצמי מוצא באילוץ עצמי, "צורך עליון", להתקשר באותו רגע לחבר לקומונה בשביל לשאול אותו משהו על הקייטנה של עוד שבועיים.
אין לכם מושג, איזה רצון היה לי לדפוק ת'ראש בעמוד לאחר מכן. 
ואסיים בתחושת שביזות זו, צריך עוד להתארגן למחר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
