 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2008
 מקץ שלושת ימי סדנת הניווטים
הקורס החדש חתם את פרק המבואות שלו בסדנת ניווטים, שנמשכה שלושה ימים באצבע הגליל - אזור שכמעט ולא יוצא לנו כמרכז הדרכה להגיע אליו במהלך הפעילות שלנו, בגלל הריחוק הגיאוגרפי, וגם בגלל מיעוט המסלולים שנדרש מאיתנו להדריך שם ושבסך הכל מסתכמים במסלול קצר ואתר זיכרון מור"קיסטי (מורשת קרב).
עוד לפני תחילת הקורס, הדרוזי דאג לעדכן אותי שאהיה בקר של אחת מהחוליות בניווטים, וכמובן שלצ'ופר כזה איך אפשר לסרב? לא רק שלשם שינוי אטייל עם עוד אנשים, אלא שזה יהיה אפילו עם החבר'ה הצעירים, ושבגלל האינטנסיביות של הקורס הקשר שלי איתם יחסית דל. (אך עם זאת, בהחלט נראים חבר'ה תותחים)
עד כשעתיים לפני היציאה לשטח, בעצמי לא ידעתי מי יהיה בחוליה שלי. הדבר היחיד שהיה ברור, זה שהקבוצה הולכת להתחלק לשלוש חוליות ואם יהיה לי מזל, אז הוא ישים אותה אצלי בחוליה. בכל מקרה אסור לי כמעט לדבר איתם, אבל האפשרות של לראות אותה במשך שלושה ימים, שקולה לאושר עצום לאחר שחודש שלם אני שוכב מדי ערב בערסל ליד הדירה, ומחכה שהם יקבלו הפסקה מענייני הקורס רק בשביל שהיא תעבור בדרך שמוליכה לדירות, ואוכל להגיד לה שלום.
כנראה שצריך לעשות רגע הפסקה בכתיבה על הסדנת ניווטים, ולכתוב רגע עליה - או לחילופין, הסיבה שמצאתי את עצמי הולך לטייל יותר מדי ליד גבול הצפון בחודש האחרון.
האמת, שאני לא ממש יודע מאיפה להתחיל, אז כנראה שצריך לספר מאותו יום שקיבלנו את הצוות החדש, בדיוק מלפני חודש ועוד כמה ימים בודדים.
הקייטנה האחרונה הסתיימה, ואני התגלגלתי בדרכים לכיוון ירושלים, יחד עם עוד כמה חבר'ה יקרים מהצוות של גולן. המטרה הייתה להגיע לביס"ש שער הגיא, איפה שהיה צריך להיות הכנס לילדודס (ר"ע כנס דור"ה - דור ההמשך) של החברה להגנת הטבע (גרעינרים ושינשינים, ששנה שלמה עמלו בהתנדבות וקרעו ת'תחת עם סינג'ורים שהשד יודע מאיפה הגיעו). במקביל לכנס הזה, הלילה האחרון בקורס הארצי של הצעירים (הצוותים החדש) עמד להגיע לקיצו, ובבוקר שלמחרת המדריכות-חיילות היו עתידות לגלות לאילו מרכזי הדרכה הן משובצות. חוץ מאחת, לא ידעתי על אף אחת אחרת שמעוניינת בגליל, אבל השמועה אמרה שמעל לחמש בנות מעוניינות להגיע אלינו - דבר שעתיד להזכר בהיסטוריה, כרגע שיא שלעולם כנראה לא יחזור.
חלף הלילה, ושאר החבר'ה מהביס"שים בארץ התחילו להגיע. הכנו את העמדה של גליל עם שלט ענק של "קח מקל, קח תרמיל - בוא איתי לביס"ש גליל!". תחילה הגיעו השינשינים (שכבר ידענו עליהם עוד מפסח). לפתע הבנות התחילו לצוץ, חלק באושר מזנק וחלק קצת פחות, וכל אחת הלכה לעבר הצוות החדש שהולך להיות לה כמשפחה לשנתיים הבאות (ואף מעבר לזה).
אלינו הגיעו ארבע בנות. בהתחלה כל העניין הזה נראה לי מוזר שכרגע אני פוגש את מי שהולך להחליף אותי. הרי אף אחד לא שאל אותי בכלל אם אני רוצה ללכת, אז באיזה זכות הצעירים האלה מגיעים לכאן?! שנה שלמה מצאתי עצמי קם בשעות שאפילו השמש עוד לא התעוררה בשביל לאסוף קבוצות, ועכשיו מראים לי בצורה הכי ברורה שעוד רגע אני עוזב?
התישבנו במעגל, וכל אחד אמר את שמו ומהיכן הוא בארץ. בזמן הזה ניסיתי לגבש דעה עליהן, האם באמת יש להן את העניין הסביבתי והזיקה לשטח או שפשוט כל הסיפור מסתכם בלהעביר את השירות הצבאי בתור מדריכת טיולים נשמע להן מגניב וכיף, ולא דבר מעבר לזה.
בכל מקרה, אחת מתוך הרביעייה תפסה את תשומת ליבי די מהר. היא הייתה ממש חמודה, והסתבר שיש לה עבר בשומר הצעיר (שמו"צניקית) שמשום מה פיתחתי סימפטיה אליהם בשנה האחרונה. (בכללי חיבה לחולצות הכחולות, אבל יותר נקודתית כלפיהם). חוץ מזה, הפיסה האחרונה בפאזל הודותיה שגיליתי באותו יום, היה שהיא גם תל-אביבניקית. לגבי זה, אז למרות חוסר חיביתי כלפי העיר הזאת, כבר למדתי היטב השנה שאסור לשפוט אנשים לפי המקום שמימנו הם מגיעים.
כבר חודש עבר מאז, אשכרה חודש שלם! ואם מצד אחד נראה שהצעירים נמצאים פה כבר זמן רב יותר, קשה להאמין שהחודש הזה עבר מהר כ"כ. ומה היה בחודש הזה? בעיקר מצאתי את עצמי מטייל במקומות נידחים בגליל, והרבה מתוך זה נבע מהרצון של למלא את הריק בחוסר נוכחותה במהלך היום.
לא אמרתי לה דבר כל אותו חודש, והרי איך יכולתי כאשר קיים אותו "פרט שולי" שיש לה חבר? אז תחילה שמרתי את זה בפנים, והדבר הזה התחיל לאכול אותי. בהמשך סיפרתי לקומונה, והם בעיקר ניסו להוציא אותי מזה עם הסברים עד כמה זה לא בריא בגלל השוני הרב שיש בינינו (ובהמשך עם התירוץ המוחץ שפשוט יש לה חבר..). זה המשיך להתגלגל, ואפילו הדרוזי גילה את זה (והכל בגלל הקומונה!  ) ועכשיו כמו כל קהילה קטנה ורכלנית, כל הביס"ש יודע על זה.
הניווטים הגיעו, ונסתרת מימני הסיבה האמיתית, אבל הדרוזי שם אותה בחוליה שלי. אין ספק שזה היה צעד לא בריא, לצד האושר הרב שמצאתי בעניין. הרי איך אתה יכול לקבל סמכות על מישהי כאשר יש לך רגש כלפיה? אפילו בדברים הכי בסיסים כמו מצב שצריך לזרז את הקבוצה, והיא משיבה לך ב"רק עוד כמה דקות" - צריך למצוא כוח עצום בשביל להשיב לה בשלילה.
הגענו בערב לאחד המושבים באצבע הגליל, שבצורה מיקרית אחד מהשינשינים החדש גר שם, והוא רצה לארח אותנו בלילה הראשון, לפני תחילת הניווטים. לצוות הצעיר הוזמן מיניבוס, ואיתם נסע החונך קורס (הלוא הוא אחד מחברי לקומונה), ואני הצטרפתי לטנדר של הביס"ש יחד עם הדרוזי והעגלת ציוד. הוא קישקש על מה שהוא מתכנן להם ומה הרכב החוליות, כשברקע שירים של אהוד בנאי ומאיר אריאל (והיש טוב מזה?). לבסוף הגענו, ונחתנו בחצר הגדולה. כל השאר כבר היו אחרי האוכל, וישבו בחוץ עם הגיטרה. באותה עת, אני עוד לא ידעתי איפה למצוא את עצמי, ובעיקר מצאתי מפלט בלשבת על הדשא ולשמוע אותם שרים.
לאחר מכן, הגיע השלב שצריך להתחיל לעבוד, והם חולקו לחוליות. לאורה הלא מפוקס של המנורה בחצר הקראתי להם את מספרי הקורדינטות (קווי אורך ורוחב) בשביל הנ"צ (נקודות ציון) שהם יצטרכו לנווט אליהן מחר. בנקודות הראשונות לקח להם עוד קצת זמן למצוא, אבל כעבור כמה תרגולים העסק התחיל לזרום.
הלילה חלף, הבוקר התחיל לעלות על אצבע הגליל ואנחנו היינו החוליה הראשונה שיצאה לדרך.
מתוך עיקרון, לא הסכמתי להם ללכת על כבישים ודרכי עפר שסומנו במפה - כי לאחר שלוש שנים שנאלצתי לתרגל לבד את עניין הניווט ולא היה לי מנחה, המסר העיקרי שיצאתי מזה הוא לעולם לא להסתמך על תכסית (כל דבר שמכסה את הקרקע - כבישים, בתים, עמודי חשמל..), כיוון שמהיום למחר הכל יכול להשתנות. לכן, סיפרתי להם שהגס"רים - גמדים סורים רשעים - הניחו בלילה מוקשים על הכבישים ולכן שלא ימותו, הם חייבים ללכת לפחות מרחק של 10 מטר מהכביש.
ואיך לא? בהתחלה הם די קיללו אותי. הדבר הזה אילץ אותם כל כמה דקות לטפס מעל גדרות, ללכת בתוך סבך קוצים ומעל הכל - הקשה עליהם להסתמך על הכביש בתור נקודת מפלט לניווט, ועודד אותם להסתמך יותר על טופוגרפיה. ההקלה הגיעה כעבור שעתיים בערך, כשהם כבר יותר זרמו עם העניין וקיבלתי פחות מבטי כעס מימנה.
היום הראשון חלף מהר מכפי שחשבתי, ולמחרת כבר היה להם יותר אתגר פיזי של התמודדות עם שלפוחיות ברגליים ופחות עם הניווט עצמו - ובלי שום שוביניזם - מה כבר יכולתי לעשות עם זה שהבנות בחוליה לא התנסו בעבר בטיול עם משקל למרחקים גדולים?
הגיע הלילה השני והמסכם לניווטים. מחר יהיה היום האחרון שאראה אותה לחודש הקרוב, שבמהלכו היא תיהיה בטירונות ואני אי-שם בגליל. דיברתי איתה לפני שהלכה לישון, על איך היה לה עד כה ומה תחושתה להמשך, אבל יותר מזה לא העזתי להגיד. והיא? נראתה לי חמודה הרבה מעבר למה שזכרתי מהפעם הראשונה שפגשתי אותה. נתתי לידיי לשחק באבני החצץ שהיו פזורות על הקרקע, נאבק בפיתוי העצום להחזיק בידה לפני שתעזוב.
לבסוף נפרדנו באיחול לילה טוב, והלכתי בתחושת ריקנות עצובה לעבר התרמיל שלי, ליד המזרן של הדרוזי.
"נו, אמרת לה?" הוא שאל בהתלהבות.
לאחר שהשבתי לו בשלילה, בדיוק כפי שציפיתי, קיבלתי מימנו שטיפה שאני סתם נקניק פחדן.
"זה לא באמת משנה, מחר היא עוזבת ואני אתן לה את המכתב שכתבתי לה וזהו, נסגור את הפסוק הזה." וקיוויתי שהוא ירד מימני, אבל במקום זה, הוא לחץ שאראה לו את המכתב. בהתחלה לא רציתי, כבר מתתי מעייפות, ולא היה לי כוח שיתחיל שוב לרדת עלי עם הצחוקים שלו על מה שכתבתי בצורה הכי כנה בעולם (ועם זאת, גם לא להזכיר את המילה אהבה פעם אחת ובכך לספק לה תירוץ לא לדבר איתי יותר). לבסוף נישברתי והראתי לו, תמונה שצילמתי פעם בגלבוע ומהצד השני מכתב קצר אליה - ואז הגיע ההפתעה. הוא ממש התלהב מהמכתב, ולא האמין שכתבתי את זה בעצמי. כנגד זה, ממש התעצבנתי עליו שאחרי כל ההשקעה שלי הוא מייחס את זה למישהו אחר! אבל לבסוף, הוא סיכם את העניין במשפט אחד "תביא לה את זה עכשיו".
לא הייתי בטוח בזה, אבל משהו בפנים אמר שהוא צודק. שלחתי לה הודעה שאני צריך להביא לה משהו, וכעבור כמה דקות ראיתי את הצלילית שלה מתקרבת בחושך. לקחתי אותה הצידה, ושמתי את המעטפה בידה וחתמתי את העניין ב"לילה טוב" והלכתי לישון.
למחרת היה להם תרגיל ניווט בדד, שבו הם חולקו לחוליות של שניים והלכו בלי בקרים שצמודים אליהם. היא הייתה החוליה שיצאה ראשונה, וניצלתי את ההזדמנות מלחמוק מקשר עין איתה (ביישן או לא?.. ). לאחר שכולם יצאו, צורפתי בתור בקר-דחליל לאחת מהקורס (מישהי שעושה כאן שירות לאומי) והלכתי איתה כמאסף של כל החוליות, כיוון שלא היה למי לצרף אותה (וגם בסך הכל, היא מנווטת יחסית ממש טוב למישהי שפעם ראשונה מתעסקת בניווטים ).
מתחת לאחד מהמושבים באזור, ניקבעה נקודת עצירה משותפת לכל החוליות בשביל ארוחת בוקר. התמקמנו מתחת לעץ חרוב גדול שהיה בואדי, ואני נסיתי למצוא עבודות שונות של חיתוך ירקות ולהביא ציוד מהעגלה, והכל בשביל להמשיך להיות אידיוט ולהתרחק מכל קשר איתה.
הקורסניקית שהייתי מסופח אליה סיימה להתארגן ראשונה, ויצאה לדרך כשאני בעקבותיה (ועל אף שהיה אסור לי לדבר איתה, היא כל הזמן הייתה סקרנית לגבי דברים שעברנו בשטח ולא התאפקתי מלספר לה. בכל זאת, מדריך נשאר מדריך  )
לא הרחק מאיתנו היא הלכה עם שותפה לחוליה (ולצורך הבנת העניין אומר רק שהם לא הכי מתים אחד על השני... ). ניצלתי את ההזדמנות, והחלטתי שהגיע הרגע לדבר איתה. הלכתי לידה, ושאלתי אותה שאלות לגבי הניווט ואם היא יכולה להצביע במפה איפה אנחנו. קיוויתי לשבור את הקרח בכך שכל העניין יראה מקרי, אבל חוץ מלמרוח את עצמי בשטות הזאת, זה לא נראה מקרי ולא נעליים, וכעבור כמה רגעים היא אמרה תודה על המכתב.
רציתי שהאדמה תבלע אותי. מה כבר יכול להיות מסובך בלהגיד "אני אוהב אותך" ? אבל כל הזמן ריחפה מעלי המחשבה בלהיות במקום חבר שלה, ועד כמה לא הייתי רוצה להיות במצב שמישהו אחר אומר לחברה שלי את שלוש המילים האלה.
אז כל מה שנותר לי זה פשוט לאכול ת'לב ולהמשיך להרקב.
במהלך היום הקשר המילולי בניננו היה דל למדי, וכל שנותר לי זה בעיקר להגיע לנקודה שאוכל לראות אותה ולהמשיך לשקוע ברפש של עצמי. בשלושה קמ' האחרונים, נפלה אצלי ההחלטה שהגיע הזמן לדבר איתה שוב, אחרת אצטער על כך עוד זמן רב. שותפה לחוליה המשיך קדימה, ואני נשארתי איתה מאחור ופשוט דיברנו על הכל - ניווטים, מוזיקה הטירונות שלה... החשש שהיא תפסיק לדבר איתי ירד מהפרק.
חזרנו לביס"ש, הייתה שיחת סיכום ולאחר מכן היא ארזה את הדברים ועמדה לצאת להביתה, ללילה אחרון לפני הטירונות. בחוסר כל כוונה מוקדמת, ליוויתי אותה לצומת למטה, והמשכנו לדבר. רציתי להפרד מימנה בחיבוק ונשיקה במצח, אבל הגוף שלי לא הצליח לזוז מעבר להנפת יד לשלום.
וזהו, תם העניין.
עוד פחות מחודשיים, גם אני עולה על מדים.
זנב סנונית המכבים במעופו בגלבוע
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
