 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2008
 התל הארכיולוגי שקרע צבאות רבים, סופו שיקרע גם לי ת'סנדלים
ירדתי בצומת, בדיעבד ארבע שעות לפני שהאוטובוס שלהם היה עתיד להגיע, ובעיקר רציתי לברוח משם. אני אוהב את צומת מגידו, בעיקר כאשר אני חוזר לצפון ועובר את הצומת לכיוון עמק יזרעאל. סתם ככה, זה צומת נוראי (צומת זה זכר!) עם נוף אפרורי בדמות כלא גדול שמברך אותך לכיוון ג'נין, ונהגים שמאיימים לדרוס אותך ללא הפסקה בזמן שאתה מנסה לעצור טרמפים. חוץ מזה, דובר בערב שישי, וכשעוד לקחתי את האוטובוס האחרון בתקווה להנמק כמה שפחות. באופן שכרגע נראה לי מבדר (ואז יכולתי לחנוק מישהו), אין לי מושג איך האמנתי להם שיאספו אותי בשבע 
כשהבשורה בדבר איחורם הגיעה, נותר לי רק לשאת עיניי אל הגבעות, להוציא מפה ולהתחיל ללכת באזור שחיבתי אליו מעולם לא הרקיעה שחקים - רמ(ו)ת מנשה. מדובר באזור חביב, אבל לא מוצא בו משהו מעבר. בנוסף לזה, חלק לא קטן מימנו מעובד חקלאית, ג'יפים רומסים את השטח ללא הרף והמסלולים שאנחנו נאלצים להדריך שם די בקרשים (לפחות לפי דעתי). בהגדרתנו אסתפק בלומר שהאזור פשוט "חלבי משהו" (אזור חמוד ובלי אופי).
אולי אם אסתכל על זה באופן אירוני, אהיה מתוסכל פחות. אך איך ייתכן שהסנדלים שעברו איתי את ירדן ובקושי נמצאים עלי ארבע חודשים, אשכרה התפרקו בעליה לגבעה של 30 מטר?! אוקי, אני מודה שיש פה לא מעט שיברון לב סנימנטלי, אבל אין מנוס מלחשוב שמדובר כאן בקונספירציה של חברת שורש מול מטיילי העולם החופשי. במיוחד צובטת בלב העובדה שברגע קטן נשברת לך האמונה באחד מהדברים שנתפס אצלך כאמין באמת.. (לא, תפסיק כבר למרר בבכי ..). אעדיף להסתכל על כך יותר כמזל מאשר כגורל, אבל הימצאותם הקבוע של המיתר (חבל דקיק וחזק מאוז) והסכין שמהיום שקניתי אותה מעולם לא נטשה אותי, היה הגורם שעזר לי לטייל ביום וחצי הקרובים. ככה זה שנוח לך לוותר על נעליים עם תירוצים אלו ואחרים ("נו, כולה גבעות ממסלע קירטוני. מה כבר יקרה?")
התחיל כבר להחשיך בזמן שעברתי את אותה גבעת טרור לסנדל (או בשמה המוכר יותר - תל מגידו), ועד מהרה צצה ההתלבטות בין ללכת לאורך הכביש ולהנמק משיעמום ואגזוזי מכונית, או לעשות טיול לילי לבד באזור הגבעות הנושקות לכפרי ואדי ערה. אין לי ספק שסבתא לא הייתה אוהבת את הרעיון, אפילו לאמא לא אמרתי, וחוץ מזה באותו זמן כל האזור היה עסוק בשבירת צום הראמדן לאחר ששקעה השמש. בסך הכל, חוץ מימני וכמה שועלים שהסתובבו שם, לא היה אף אחד. באמת.
הלכתי לאורך כמה גבעות, וכשהתקרבה השעה המיועדת, חתכתי לכיוון אחד מהקיבוצים באזור שנקבע כתחנת איסוף עבורי. בהתחלה חשבתי שטעיתי, כי הכניסה נראתה כמו התחלה של אזור תעשיה מפלצתי, אבל השומר בכניסה לא ממש הבין מאיפה נפלתי עליו עם השאלה המטומטמת "תגיד, זאת הכניסה לקיבוץ?". עברתי מול הכניסה הזאת כבר עשרות פעמים בשנה האחרונה, אבל מה לעשות שברגל בלילה זה נראה שונה מאשר באוטו ביום? 
תפסתי פינה בדשא ונשענתי על אחד מהעצים. הוצאתי ספר שמלווה אותי באופן קבוע בזמן האחרון (כי יוצא לי לקרוא בו בעיקר בדרכים, וגם הוא מהווה מקור השראה לא מבוטל), והתחלתי לקרוא. כעבור כחצי שעה התחלתי להרגיש כמה טיפות. לאט לאט הן התחזקו, ובדיוק שהתחיל לרדת גשם של ממש (או "טיפטוף כבד", כי בניגוד לחברי אני מסרב בתוקף לכנות את הדבר הזה "מבול") הטרמפ שלי הגיע.
הגענו לנקודת לינה, ומתוך החושך עלו קולות שממש התגעגעתי אליהם. חברים יקרים שלא שמעתי מהם חודשים, ואם כבר לעשות את כל הדרך הארוכה הזאת, אז אפילו הטיול שלמחרת מתגמד מולם. פתאום שוב להרגיש אווירת חוגי סיירות, משהו מוכר וחמים. אפילו שאת הרוב לא הכרתי (מאז שיצאתי לשנת שירות, הספיקו להכנס שני מחזורי מד"צים!), לא הרגשתי נטע זר.
התוכנית האומנותית כללה ארוחת-ערב-מדורתית-משהו ושלא תבייש שום מסעדה ברמה, ולאחריה ישיבת חונכים לתוכנית שלמחרת. בעיקרון, כל הטיול הזה נועד להיות בניית מסלולים למחנה סוכות הקרוב, ולחזק את רמת הניווט אצל החבר'ה (ושעם צער רב, אני נאלץ להגיד שהיא עדיין בקנטים). קיבלתי את שמות האנשים שאהיה חונך שלהם בחוליה, וחוץ מאחד שחיברתי עוד קודם בין שם לפרצוף, על השאר עוד לא היה לי מושג ושהאמת גם לא טרחתי עוד לנסות לזהות בתוך החושך.
סיימנו להתארגן ללינה, וכבר כולם היו עייפים מכדי להשאר לדבר ליד המדורה עד מאוחר. פרשנו שקי שינה, ונכנסו לתוכם תוך כדי השלמת שיחות ושטויות שעברנו. בהתחלה היה לי חם. שוב עשיתי את הטעות שחשבתי שיהיה לילה קר, והבאתי את השק"ש הרציני שלי. הבעיה איתו, זה שעד כה טיילתי כל הקיץ עם סדין והיה מעולה. עכשיו עם תעתועי הסתיו, אני אף פעם לא יכול להיות סגור איך יהיה הלילה - והיה חם משהו. אפילו שלפתע נפתחו ארובות השמיים, עדיין היה לי חם מדי, ולא היה לי כוח להתחיל לתפוס יריעת פלסטיק בשביל לכסות אותי ונותר רק להבלע לתוך התירוץ השיקרי "זה יגמר עוד כמה דקות", אבל זה המשיך והמשיך והמשיך.. עד שלבסוף הגיע איזה מד"צ נחמד עם יריעה גדולה, וכיסה את הגוש שלנו (שינשין-חצי-בדימוס ושני מדריכים בוגרים) עם היריעה המיוחלת.
לאחר לילה זחוח, התעוררתי לתוך חורשת אקליפטוסים מעורבת בחורש טבעי מהול בערפל, והרגשתי כמו בתוך סרט של שר הטבעות. התחושה רק התעצמה שלפתע הרגשתי את אמא אדמה קוראת לי, ונסתי לתוך פינה אקראית עם נייר תועלת (/טואלט) בשביל להחזיר את ארוחת האתמול לאוויר העולם הצונן. אכן, תחושת שלווה שאין דומה לה, נחה עלי לפתע.
- זריחה מהר מירון, גם כן סוג של אושר -
לאחר שהם סיפרו לי בכללי (עם דגש על "יותר מדי" בכללי) על איך הם רוצים ללכת, יצאנו לדרך. איכשהוא אני לא מבין למה כולם מתלהבים כל כך לנווט שם, כי למרות שהצורות הטופוגרפיות (פני השטח) מאוד ברורות למראית עין, הפרשי הגבוה שם לא תמיד מספיק בולטים בשביל שיהיה קל למתחילים לשלב בין מה שהם רואים בשטח למפה.
האמת שנפל לי מזל גדול, שאחת מהחוליה שלי הייתה מדריכה בוגרת. השלושה האחרים היו מד"צים בתיכון, ובאופן שהפתיע אותי, היה לי קצת קשה להתחבר אליהם באופן טבעי כבעבר. אולי זה בגלל שבכללי הרמת רצינות שנדרשה באירגון מהמד"צים ירדה בשנים האחרונות, אבל באמת שבלי שום רצון להתנשאות, הרוב הותיק יגיד שהמחזורים החדשים קצת אינפנטילים. כנראה שנותר רק להודות למי ששיבץ אותה אצלי בחוליה, ובכך שמר על השפיות שלי במהלך היום. (חוץ מזה, היו לה עיניים ממש יפות בצבע כחול כמו שיש בלגונה באכזיב - הכחול הכי יפה שאני מכיר )
את סוף היום שלנו סיימנו בחניון של גבעת הרקפות. מקום שעם יד על הלב, כבר די נמאס לי לשמוע את השם שלו לאחר שבחורף האחרון שנאלצתי לשמוע עליו כל יום במשרד.. לאחר חיבוקי פרידה, האוטובוס שלהם יצא לדרך, ואני נשארתי שם לחכות לדרוזי שיאסוף אותי. אולי זה היה הפיצוי לכך שלא יכולתי להצטרף אליו להדרכה בכרמל, ולפחות הרווחתי אחלה טרמפ שבעולם עם עצירת חומוס במקום חדש שבהחלט שמר על רף גבוה.
את החג אעשה במרכז, וברגע הראשון שאוכל אחזור לצפון. שכחתי לקחת חומר להדרכה שיש בשבוע הבא, וחוץ מזה אוכל לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לטייל, לפני ששוב אצטרך לחזור למרכז בשביל כנס במשרדי החברה (להגנת הטבע) וגם בשבת הקרובה השינשינית מהקומונה סוגרת בטירונות, וזאת אחלה הזדמנות שבעולם לקפוץ לבקר אותה עם עוגה.
ועוד משהו אחרון - שובצתי סופית לשיריון (!) ואפילו קיבלתי תאריך גיוס חדש, שעומד כעת על 23 לנובמבר (עוד שישה ימי אזרחות נוספו  )
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
