 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 בוטניקה של מחסומים
היה חום אימים, ובתוך הקרמי פשוט נזלתי. כל החולצה כבר הפכה לדייסה מגעילה של זיעה דביקה, והנשק נדפק בברך כל פעם שהתכופפתי לסרוק מתחת לעגלות והמכוניות. בנוסף לזה, המ"צדיקית (שוטרת צבאית) רק חפרה בשכל שהיא לא מוכנה לעבוד ככה, וצריך ככה.. יאללה, סתמי כבר. נגמר לי הכוח למחסום, לערבים, לשוטרים הצבאיים שתופסים תחת על המחסום שנמצא תחת פיקודך. נמאס כבר מכל החיילים שמנסים לבחון את הגבולות שלך, לנהגי האמרים שעושים מה שמתאימים להם וצריך להתכווח איתם. נמאס לי פשוט לריב, די. חאלס, נגמר הכל. למה קיבנימט אנשים לא יכולים להסתדר בניהם וזהו? שהם יפסיקו לזרוק אבנים, ואלה לא יעקרו להם עצים, ונעיף את הגדר המחורבנת הזאת מהנוף וזהו. פשוט זהו.
אחד המחסומים עובר בצמוד לבית ספר של אחד הכפרים, ועליו מתנוסס בגדול דגל פלשתין. בדיוק מולו, לא יותר מחמישים מטר, יש בגדול דגל ישראל. אם מסתכלים שנייה מהצד, בלי לקחת חלק בשום צד, הדבר הזה נראה כמו שנים מחנות של ילדים במשחק מלחמה טיפשי. העיקר מי יקבל את המגרש כדורגל אחר הצהריים. (אנשים זה יצור מעייף ביותר.)
כבר למדתי להכיר כמה מהאנשים שעוברים במחסום. אחד מהם גר בכפר שהגדר מפרידה בינו לבין שטחי החממות והמשתלה שלו, כך שברגע שהשער נפתח, הוא עובר בו לפחות עשר פעם במהלך השעה שניתן לעבור (וזה אומר כל פעם להבדק מחדש ולרשום תעודות). בסוף מרוב שאתה בודק אותו, מתחילים גם לדבר מעבר ל"פתח תא כפפות", אפילו נעזרים בו שיש בלגן וצריך לתרגם מסביב. חוץ מזה, אני יכול מזה לבדוק לו את המכונית בשקט. לאנוס בבדיקה בכל תא, מתחת לכל גלגל ואפילו מכסה מנוע, אבל ברגע שאתה מתחיל לדבר איתו סתם על החיים הפרטיים שלו, הבדיקה נהפכת למשהו הרבה פחות מעיק עבורו (ולא פחות מזה, גם עבורך).
אתמול סתם שאלתי אותו על עצי ליצ'י - מה המחיר, לאיזה גודל זה מגיע, סתם שטויות. כמה דקות לפני שסגרתי את המחסום, עברה משאית עם עץ גדול ואבני סקוריה (האבנים השחורות הקטנות לגינה) בשביל תצוגה חקלאית גדולה שתיהיה בימים הקרובים בקלקיליה. לפתע אני מזהה את הטנדר שלו שוב, אבל במקום לעבור לבדיקה מסתבר שהוא בסך הכל בא להראות לי את העץ רגע לפני שהוא חוזר לעבוד. (לפעמים גם מחסומים יכולים להעשיר אותך בידע בוטני, לא פחות מספרים  )
סופשבוע, זמן קומונה. כמו פעם, עם המשפחה שתישאר איתי לנצח.
כּוֹס החורבות שעמד על הגשרון מעל מנזר סט ג'ורג' בואדי קלט. פשוט עמד ודיגמן.
| |
 סיור מקומט(ן)
לפתע התקבלה הודעה מהחמ"ל על נגיעה בגדר. דווקא. עכשיו. לפעמים נראה שהם מתזמנים את הזריקות אבנים שלהם בדיוק ברגעים הכי בעייתיים בלו"ז. לפני פתיחה של מעברים חקלאים וממש, אבל ממש, בדקה האחרונה של המשמרת לפני שאתה מתחלף. וזה מרגיז. טילים.
ואז זה הגיע, בדיוק שסגרנו מעבר אחד והיינו חייבים לטוס לפתוח אחר. לו"ז צפוף וכבר מרגישים את סוף המשמרת. זהו, אוטוטו יורדים, עוד קצת והיא, הסנופקינית, תקפוץ לבקר אותי סוף כל סוף. ואז, קבינימט. ההתרעה.
טסנו לשם, לפחות כמה שהאמר החנוק הזה עוד יכול לסחוב אותנו. עצבנים על הילד שהיה חייב לזרוק דווקא עכשיו את האבן, מכל שאר הזמן שעמד לרשותו.
פרקנו מהסיור, הגשש מוביל ואני הולך חצי רדום מאחוריו, מת מעייפות מההקפצה שהייתה לילה קודם. לפתע הוא מסמן לי להתבונן וצועק שזיהה נחש. התקדמתי עוד קצת, מבסוט שלפחות יצא מזה מצאי זאולוגי נוסף לרשימה בקו, ואז.. חבוב, קרוב אבל לא. קמטן ענק ויפהפה שנבהל מאיתנו ברח לתוך פתח ניקוז. (ואחר כך, לך תתווכח עם בדואי על כך שמדובר בלטאה ענקית בלי רגליים, ואין פה שום נחש ושום נעליים, ובטח שלא צריך לגזור את דינו למוות  )
וסתם שלא יצא לו שם רע, אז השם המוזר הזה מגיע בגלל שני קמטים ארוכים שנמתחים לאורך גופו. והכי גרוע, תקבלו מימנו ביס קטן וקצת תסריחו מהחומר שהוא מפריש, אבל שום דבר מעבר. באמת.
קמטן החורש ( Ophisaurus apodus) שתמונתו נלקחה מכאן
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
