יש לך דרך עפר כזאת שממשיכה עוד ועוד. השביל מסומן בסימוני דרך על סלעים אקראים וגדרות, כך שאין יותר מדי לבטים לאיפה להמשיך. די ברור, לא?

הדרך הזאת טובה, לוקחת אותך בלי יותר מדי שאלות לאן ואיפה. נכון שמדי פעם אתה מאבד את הסימון ומתחיל להתברבר קצת, אבל שטויות. קצת חיפושים קטנים ותחזור שוב לדרך הברורה. אפשר לסמוך עליה וחיים ממש טובים מצפים למי שממשיך להתמיד בה בלב שלם. 

כאשר נוצרה הדרך, מטבעה שגם שיווצרו לה דרכי משני. כל מיני מרעולים ומשעולים מעוברי אורח שחלפו על פניה וחתכו לפינות אחרות. השאירו את חותמם בנוף ונעלמו להם הלאה. יותר מזה, לפעמים מרוב שהם עברו על פני אותה דרך שאתה הולך בא, הפיצולים רבים מדי עד שפשוט כבר קשה לראות את הדרך שלך. 

פעם שמעתי מישהו שר את המשפט "בנקיק נסתר בצוקים איילה שותה מים. מה לי ולה? אלא צוקי ליבי". לפעמים אותה דרך שאינך סגור עליה מרוב שריטשו אותה בשבילים ופיתולים אחרים, תגיע לנקיק נסתר. כמו הגיא הנעלם בהרי אילת. כמו הנקיק עם המפל בואדי חסה בירדן. כמו הפיתולים בסלע שיורדים וחורצים את הואדיות הגדולים במדבר יהודה לפני שנשפכים לים המלח והערבה. 

ראיתי פעם יעל מחליקה בכזה נקיק. עמדתי נפעם. זאת ממש לא הפעם הראשונה שראיתי יעל מסתובבת, וגם לא פעם ראשונה שיעל עברה קרוב אלי. ממש לא. אבל היה לה משהו שונה הפעם, זאת הייתה נקבה צעירה שהגענו מאחוריה והפתענו אותה. היא בתגובה התחילה לדהור קדימה ובמפל שהגיע כחמישים מטר מאותה נקודה שנפגשנו היא ניתרה על שיפולי מפל חלקלק ונפלה מגובה של כמה מטרים. מבולבלת היא שכבה כמה רגעים מתחתנו, במבט מפוחד, ולאחר מכן אגרה כוחות והמשיכה בדרכה במורד הנחל. 

אותו מפל שהיא החליקה מימנו, באמת שאני די פחדתי לרדת בעצמי. האומנם זאת לא הייתה נפילה ישיר, אבל הוא היה כזה חלק ותלול שהחזקתי בסלע כל כך חזק יותר מרוב פחד מאשר באמת כדי לא להתרסק למטה.

זאת לא הייתה איילה וגם היא לא שתתה מים, אבל אותה חוויה הרוות לי תחושת בדידות שהייתי שרועה בה. להביט לתוך העיניים של יצור שמפחד ממך זאת חוויה שתמיד תגרור תחושת כוחניות או רחמים, לעולם לא תוכל להשאר אדיש לזה. ונתתי לה את צוקי ליבי, הייתי מאוהב בחופש שלה.

חשבתי כבר שמצאתי לעצמי דרך ברורה להמשיך בה. היו פה ושם כמה הירהורים, לא משהו יותר  מדי רציני. באמת שהאמנתי בדרך, הסימון היה ברור מדי בשביל להטעות. אבל לפעמים מספיק שיחה אחת שתחלוף, ותאבד את הסימון. סתם תחליף כמה משפטים, תאבד ריכוז ותפנה לפתע לדרך שכבר לא תיהיה סגור עליה.

יש משהו מאוד לא בריא בלקבל כוח על אנשים. לא משנה אם זה להעביר פלשתינאים במחסום או לתזז טירונים בשטח רווי אבנים. בסופו של דבר, אתה נמצא על חוט השערה מליפול במשימה בגלל רכות לב או להפוך למפלצת צמאת כוח בתחושת גדלות. החטא החמור שהשתן עולה לראש 

עוד לא הפסקתי לשוב מדי יום לאותו ההר. האומנם לא פיזית, אבל ברוחי אני לא חדל להיזכר בתחושה למעלה כאשר אני רואה אותו מרחוק.  לעמוד למעלה ולהשתין על התהום שנפרשת חצי מטר מולך, ולהרגיש שאתה מלך העולם. שכל השקרים האלה שגדלת בהם זה סתם חרטא ואין דבר יותר טוב מלהשתין מול מדבר אינסופי בלי שאף אחד יגיד לך לתפוס פינה בצד ולסגור את הדלת. אין אנשים שהולכים סהרורים בקניונים גדולים בין חנויות איסופיות ומשכנעים את עצמם שהם מרגישים טוב עם עצמם, כשלמעשה אין להם כלום. נאדה. בזמן שאני שם עם האף למעלה, ומשתין על מה שהם מאמינים בו. 

כמו ילד קטן ודביל, אני משכנע את עצמי שטוב לי. אבל כאשר אתה למעלה, לבדך בלי דאגה מדעתו של איש, אתה זוכה לרגע חסד נדיר שמאפשר לך להיות עצמך.

בדרך להר, בגב יבש וצחיח.