 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 בין זיכרון לעצמאות
עליתי לרכבת, כשעל הגב התרמיל עם כל ההדרכות מהשלושה ימים האחרונים וציוד נוסף שארזתי לדרך. משם חיפשתי ספסל שיהיה מנותק קצת משאר הקרון, עד שלבסוף נמצא אחד בקצה. משהו קצת ליד המעבר, אבל בסך הכל עושה רושם חיובי לנסיעה הארוכה עד לחילוף רכבת בת"א.
הורדתי את התרמיל, ואת הנעליים מיקמתי מתחת לספסל. הוצאתי את הנגן ושמעתי מוזיקה, נותן קצת לראש להרגע לפני שאתחיל לכתוב לערב הזיכרון. חלפה קרוב לחצי שעה, שבמהלכה גם נימנמתי קצת, עד שאספתי כוחות והוצאתי את המחברת והעט. בסך הכל, לא הייתה לי בעיה לכתוב, והרוב כבר היה מאורגן לי בראש מהימים האחרונים. הכתיבה זרמה בצורה פשוטה, תיאור של משהו בין אירועים לחוויות שעברתי בהדרכות האחרונות שלי, עד שלבסוף הגעתי לפסקה האחרונה, ולא ידעתי איך לסיים אותה. לבסוף, אחרי כמה ניסיונות, החלטתי להשאיר את זה פתוח, עד שהגיע למושב של אמא.
ירדתי בתחנה בישוב הסמוך, ועברתי את פסי הרכבת לעבר המושב. ויתרתי על הניסיון לתפוס טרמפ, ופשוט נהנתי מזה שהייתה רוח נעימה ולא את העומס חום המעיק שהיה בתקופה האחרונה. בדרך עברתי גם ליד רחבת המועדון של המושב, לראות את הכתובת אש של ה"יזכור", שסבא ידליק בערב.
לבסוף הגעתי לבית של סבא וסבתא (שגם עבורי הוא "הבית" לכל דבר). הסתובבתי קצת בחוץ ולבסוף נכנסתי. סבא היה ער, והוא ישב איתי במטבח בזמן שחיסלתי צנצנת שלמה של לפתן וסיפרתי לו השבוע האחרון - וכמובן, עד כמה זה עסק ביש להדריך כיתות ז' (למרות שהחבר'ה האלה היו די חמודים, אבל ממש מעצבנים רוב הזמן).
לאחר שאמא הגיע עם שאר המשפוחה, נזכרתי לפתע שיש עוד לסיים את הקטע שהתחלתי לכתוב בבוקר. יצאתי החוצה לחצר, והחלטתי שאתחיל לשכתב את הקטע מחדש מהטיוטה, ולבסוף אחשוב כבר איך לסיים את זה.
הזמן חלף ובעודי מתחבט לגבי איך לסגור את הקטע, הגיעו אורחים לבקר. הם שאלו איפה איפה המשפחה, והפנתי אותם פנימה. לאחר שהם נכנסו, נשארתי עוד קצת בחוץ ואז קיבלתי את ההחלטה שהסיום הכי טוב, זה פשוט לא להוסיף ולהשאיר את סוף המשפט כמו שהוא.
האורחים הלכו (והתברר גם שאחת מהם, עשתה מלפני הרבה שנים שירות לאומי בביס"ש גולן  ), ואנחנו התארגנו לצאת לטקס במושב. קראתי לעצמי את מה שהכתבתי, והקראתי גם לאמא בשביל לקבל את "האישור המשפחתי" ושלא חלילה אפשל ובסוף אקריא איזה משהו לא במקום. כעשרים דקות לפני תחילת הטקס יצאנו לדרך, ואני ארוז בעיקר בחששות לגבי איך יהיה ומה יקרה.
הטקס כמעט ולא השתנה בשבע שנים האחרונות. אותה מצגת בדיוק שאמא וידיד מהמושב (שאחותו נהרגה בפיגוע ב-95') הכינו יחד, תוצג שוב. כל אחד כבר יודע בדיוק מה הוא עושה, וכמעט כולם ממלאים את אותו תפקיד מסורתי שקיבלו (כמו שסבא מדליק את הכתובת אש, יחד עם הנכד הקטן ביותר - דהיינו, האח הצוציק שלי). מלפני כמה שנים, התחלתי לכתוב לטקס ואמא שלי הקריאה, במקום שהיא תכתוב. שנה שעברה, הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לאסוף אומץ ואני זה שעמד והקריא לפני כל המושב. השנה סבתא רצתה שגם אני וגם היא נקריא, כל אחד משהו משלו.
הטקס התחיל, והיה משהו שדי קומם אותי כמו כל שנה. האומנם זה מושב דתי-מסורתי, אבל תמיד יש בברכת יזכור לחיילים, את המשפט שאומר שהם הקריבו נפשם על "קדושת השם, העם והארץ". יש לי תמיד די בעיה בזה, כי נראה לי שיש מעט מאוד חיילים שנהרגו מתוך מחשבה על "קדושת השם". לא מדובר כאן אפילו בפאן דתי או חילוני, אלא במה הכוונה בלמות למען ה'? מי שמת למענו, זה מישהו שבוחר לעשות מעשה מודע מראש למען זה, מתוך ידיעה שהוא גם ימות (למישהו צץ בראש המילה שהיד? כן, מספיק גם להזכיר את הטבח של ברוך גולדשטיין).
המנחה קרא ברמקול לאמא ולי, שנקריא כמה דברים לזכר אחיה שנפל בלבנון. בדרך, עברתי לידה ולקחתי את המחברת שלי, קטע שכתבתי בלי שום שכתוב של הדפסת מחשב. היא הקריאה ראשונה, ולאחר שסיימה הגיע תורי. אספתי כל פירור של ביטחון שהיה לי, הלכתי לעבר המיקרופון. לקח לי שתי שניות לרגע להתאפס והצגתי את עצמי מול אנשי המושב (למרות שכבר רובם ידעו בכל מקרה מי אני, אבל היו גם הרבה חדשים).
התחלתי לקרוא את מה שכתבתי, משתדל לא לדבר מהר מדי ולא לבלוע מילים. פעם בכמה שורות הרמתי את הראש והסתכלתי לעברם, משתדל כמה שיותר להתנתק מכל רגש אפשרי ולדבר בצורה ישירה כמו בהדרכה. לבסוף הגעתי לפסקה האחרונה -
" מלפני כשבועיים היה שביעי של פסח - יום הולדתי ה 19.
לקראת אחר הצהריים, הגענו לבית עלמין בקריית שאול, והלכנו לעבר חלקה 13. עמדתי מול המצבה שלך והסתכלתי על המשפט שחצוב מתחת לשמך - "בן 19 בנופלו". "
לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי על האנשים בקהל, והתחלתי ללכת לעבר הפינה השמאלית של הרחבה, זאת שהייתה יחסית ריקה מאנשים. לא רציתי לראות אף אחד, לא לדבר עם אף אחד, פשוט להיות לבד (וגם קיבלתי את זה).
למרות שרציתי להעביר את כל יום העצמאות בשוטטות בהר מירון ובעזרה לחוקרת מכרסמים, החלטתי לוותר על זה בשביל להיות גם קצת עם החברים מהבית. אז נכון שזה כבר לא כמו פעם, ועכשיו כולם כבר גדולים כאלה עם מדים, והייתה קצת תחושת בדידות כזאת של ניתוק. אבל (!!) לרגע לא הייתי מוותר על מי שכן היה, וחוץ מזה ברי סחרוף הופיע כאן 
מאז הנמנמן עצים שמצאנו בהר מירון (יחד עם החוקרת שעזרנו לה שם), לא הייתה לי כזאת התלהבות שגרמה לי לקפוץ באושר כמו שהוא הגיע לשיר של "עוד חוזר הניגון ".
נמנמן עצים שנלכד (ושוחרר) בהר מירון
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
