 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 קישקוש דרוזי שהציל את חיי
באחד מתחילת ימי אוגוסט, בין קייטנה אחת למשניה, קיבלתי יום פנוי בשביל לטייל – בהחלט משהו ששווה את משקלו בזהב, ולכן גם צריך לנצלו בהתאם.
לקראת אחה"צ, המנהל היה צריך להקפיץ ציוד לקייטנה בהר מירון, ובכך נפל הפור לאיפה אטייל. תפסתי את הטרמפ (החוקי לחלוטין!) ונסעו לכיוון הביס"ש. התוכנית הכללית הייתה להישאר לישון שם, ולמחרת לצאת מוקדם לעבר "ח'ירבת צונם" המסתורית, אשר לפי הסיפורים והמפה צריכה להסתתר בחורש הסבוך של הר שרשלום בגליל המערבי. מדובר במשהו כמו חצי יום הליכה, ולכן הוחלט להשכים קום ולצאת כבר בשש בבוקר לדרך.
יתכן והיה מדובר בגורל, ואולי זה סתם צילו של המזל, אבל בערב שהעברתי בהר מירון פגשתי גם את השומר לילה, יוסוף הדרוזי מהכפר חורפיש. דיברתי עימו שעה ארוכה ואחד מסיפוריו (שהתחילו באופן לא מפתיע בשירותו הצבאי) היה על משהו ששמע מחבר לכפר. העניין הוא שבגלל שחזירי בר מוטרדים רבות ע"י צייד, חוקי וגם פחות חוקי, הרבה מהם למדו לזהות את הצורה של אדם מחזיק רובה. מכאן שאפילו אם תחזיק מקל של מטאטא מול חזיר תוקפני, הוא לרוב יברח.
היה זה פרט מעניין, אבל גם באותה מידה פקפקתי מעט בנכונותו...
לפי התוכנית, אכן יצאתי בשש בוקר. טיפסתי להר מתת (הכפר שנראה כמו קטע מהסיפור של "עמי ותמי" והנוף בפסגה יכול לשיים בכיס הקטן הרבה מאוד מקומות אחרים..), לאחר מכן בירידה לנחל בירנית אפילו זכיתי לצפות בנץ שעף לי מעל הראש, בין העצים הסבוכים. המשכתי עם הביוב של פסוטה לתוך עמק עקרב (שהייתי מת לגור בו, אם היה פחות ביובי ולא היו בונים בו משהו שנראה כמו משגר טילים נגד עב"מים  ). לבסוף, לאחר הליכה מרובה, הגעתי לאזור שצריכה להיות בו הח'ירבה. כך לפחות קיוויתי, אבל הספיקה לי רבע שעה של חיפושים בתוך חורש עצבני בשביל לוותר על הרעיון, וללכת עם רעיון אחר – להמשיך עד הים באכזיב!
המשכתי ללכת מערבה, וירדתי לעבר ח'ירבת דנעילה – הידוע לשמצה מטיולי שרך בצת שהדרכתי עד שתמו חיי. עקב תחילתה של אלרגיה קשה למסלול הזה, נבחר ללכת דרך הואדי המקביל מדרום, המוכר בשם נחל גליל, ומשם לחבור לאיקליפטוסים המוכרים שלפני העלייה לקיבוץ אחד מהקיבוצים באזור.
התחלתי להתקדם, מפלס את דרכי לעבר אפיק הנחל בתוך שלל שיחים אלימים ודוקרניים. כשהגעתי לתחתית הערוץ, החורש כבר יותר נפתח, והיה מעט יותר ראלי להתחיל לנוע שם. כעבור כמה דקות, צצו מאחורי כמה פרות אקראיות, שתי חזירות בוגרות עם ארבע גורים שמנמנים. קפאתי במקום, והחזירה הבוגרת שאיגפה את הכוח מאחור, עצרה לרגע ותקע בי מבט משועמם לכמה שניות. לאחר מכן, נתנה נחירת בוז והלכה בעקבות העדר.
לאחר תקרית זו, המשכתי הלאה בתקווה שבזה תם סיפור החזירים שלי להיום, אבל לא!
חלפה עוד רבע שעה של הליכה, ומולי ניצבה עוד פרה אקראית ותועה. רציתי לעקוף אותה משמאל בשביל לא להפריע לה, אבל כנראה שמבחינתה לראות יצור מהלך על שניים בתוך הסבך שלה, זה לא דבר מובן מאליו והיא קפצה הצידה בפאניקה. הדבר הזה הוביל לכך שחזיר שמן ואקראי אחר, זינק לעברי ועמד כמטר מול האף שלי. תחילה נהם, תקע בי מבט לא אוהד, ולי נותר רק לעשות במכנסיים – כי לאיפה אפשר כבר לברוח מפני חזיר עצבני, כשמסביב סבך קיסוסיות ועל הגב תרמיל עם מז"ש שלא הכי מועילים (בלשון המעטה) במנוסה היסטרית. לבסוף, נזכרתי בסיפורו של יוסוף היקר מחורפיש. לא היה לי מה להפסיד, והחזקתי את המקל שהיה בידי כמו רובה אל מול החזיר המפחיד (!!). תוך שנייה, אותו חזיר איום, קיפל את זנבו בין רגליו ונס על חייו!
כן ילדים, מוסר ההשכל – לפעמים גם דרוזים לא משקרים 
(ולגבי המשך הטיול? כבר הייתי מרחק של קילומטר מהים, אבל נאלצתי להקיף קרוב לחמישה קילומטר של גדרות בגלל המושבים לימן ובצת! הבה נאחל להם יחדיו מוות איטי וכואב.. לזכר החמישה קילומטר הכואבים והמתישים ביותר בחיי.)
הסנונית הראשונה עזבה את הקומונה - וכך כבר משלשום התחילה מערכת האריזה לנוע. עוד מעט השינשינית עוברת לגור עם החיילות (הטירונות שלה למדריכות-חיילות עוד כחודש), ואני השינשין הנוסף העברנו את חפצינו למטה במשך יומיים. האומנם יכולנו לעשות את זה בכמה שעות, אבל פתאום שצריך להעבור, המוני זכרונות מציפים לך ת'ראש ואין לך בכלל כוח לארוז.
פעם הייתה סדרה מצויירת שנקרא דנוור הדינוזאור האחרון, והיא הייתה על איזה ביצת דינוזאור שבקעה בתקופה שלנו וכמה חברים מגדלים אותו. תחושה דומה גם לי יש, שאני עוד רגע השינשין האחרון - כי זה שאיתי הולך להיות חונך בקורס החדש, ואי אפשר באמת לקרוא לו שינשין שהוא בכזה מצב..
הדירה החדשה והקטנה שלנו ליד השער, אולי רמז לאיזה כיוון אנחנו הולכים לעוף בספטמבר 
| |
 התבגרות אל מול המראה
ביום רביעי בערב, האוטובוס שלנו עצר לבסוף בתחנה שמול המועצה. ירדתי מהר כדי לפרוק את הציוד הקבוצתי שלנו, ולעזור לחניכים למצוא את הציוד שלהם בתוך הערימה המאיימת של ציוד ותרמילים שבתא המטען. לאחר שהציוד שלהם נמצא ויצא, ביקשתי שימתינו לי לרגע, וחזרתי פנימה בשביל להפרד מחברי המד"צים - עבור החלק מהשכבה שלי זה היה הטיול האחרון שלהם בתור מד"צים.
הם ישבו בתחילת האוטובוס, מצטופפים בין התרמילים הענקים שלהם לחניכים קופצניים. התקרבתי אליהם ונפרדנו בחיבוק מהול בצער, שהנה סגרנו תקופה ומי יודע מתי (ואם) עוד נפגש?
עמדתי לצאת מהאוטובוס, וכשהרצתי מבט אחרון שלא נשאר עוד ציוד ועוד איזה ניפנוף לשלום לכמה מיושבי האוטובוס הרחוקים, כשניגש אלי אחד החניכים של החברים שלי, ונתן לי חיבוק פרידה. אחריו, הגיע עוד אחד ואמר "נשתמע אחיעד!", ובכך מצאתי את עצמי פתאום מתחיל להפרד מכל האוטובוס שדרש פרידה אישית עם חיבוק, ולא סתם שלום מרוחק. באותו רגע, הרגשתי באמת למה היה שווה להיות מדריך ולהחזיק את השנה הזאת בשיניים.
הנהג עלה למעלה, ונתן בי נזיפה שאני מעכב אותם (ובעיקר - אותו). יצאתי נחפז, משאיר מאחורי מכרים וחברים קרובים שלא הספקתי להפרד מכולם. נופפתי להם לשלום מהחלון, והם יצאו לדרכם.
החניכים שלי החלו להתפזר לבתיהם, ואמא אחת ניגשה אלי כאשר ראיתי לפתע שההורים שלי נמצאים גם שם, בגלל עברו שם במקרה (היו בדרך לאיזה מפגש שלהם, כאשר ראו את האוטובוס). היא שאלה אותי מה עתיד לעלות בגורל החוגים, כאשר לא אהיה כאן שנה הבאה ואיך הבן שלה יוכל להמשיך להיות בחוגי הסיירות. הסברתי לה את המצב - הבעיה שאני המדריך היחיד בכל הישוב מטעם החוגים, ואת הקושי בלגייס מדריך שיוכל להמשיך עם הקבוצה (ובמקרה כאן, זה יותר בכיוון של להקים קבוצה חדשה). לבסוף הבטחתי לה שאשתדל לדחוף לזה שיביאו מדריך, והיא נפרדה מימני בלחיצת יד מוקירת תודה על זה שהדרכתי את הבן שלה.
לקחתי נשימה עמוקה להרגע מכל עומס הפעילות האינטנסיבית, ופניתי להורים שלי שכבר חשבו ששכחתי מהם. האמת, דווקא נורא שמחתי שהם שם, למרות שבמשך רוב הזמן אני די עסוק בלהרחיק אותם מהפעילויות שלי.
הם נתנו לי הקפצה עם הציוד, הורידו אותי בכניסה לבית וחזרו לפגישה עם חבריהם. הרמתי את התרמיל והארגז ציוד קבוצתי (שפתאום שמתי לב שאיבד המון ממישקלו, כאשר עמדתי בשער שלושה ימים לפני כן, רגע לפני היציאה לטיול) ונכנסתי פנימה. בכניסה, ליד הדלת, נעצרתי והסתכלתי במראה. הבבואה שהסתכלה עלי באותו רגע, הייתה שונה מהבבואה שהסתכלה עלי אז, כאשר עמדתי באותה נקודה, רגע לפני היציאה לטיול. לא ידעתי להסביר מה, אבל היה בה משהו אחר - לא יד נוספת מהמצח או פה חדש מהברך - כאילו שפתאום הסתכל עלי מישהו מעט בוגר יותר, לעומת אותו אחד שיצא.
חצי שעה לאחר מכן, הסלולרי שלי צילצל -
"הלו אחיעד?
אהלן מה נשמע? מדבר אבא אבא של ל'. רציתי למסור לך המון תודה, שהוא נורא נהנה וחזר עם המון חוויות.
מה קורה עם הקבוצה שנה הבאה?
אה, אין להם מדריך?
אוקי, נראה כבר איך שנה הבאה נשלב אותו בחוגים - ושוב, המון תודה!"
שבוע שלם התחיל היום, בלי שום פעילות. (ולהיזכר עד כמה זה היה מוזר אתמול, בתחושה של לעמוד ליד כביש סואן, אחרי שלושה ימים יחף ביער בקורס מבוא לשומרי הגן)
אתנחתא.
| |
הגיע העת, (חלקית) להפרד
פתחתי את הבלוג (הראשון והאחרון) בתחילת כיתה י', כאשר הפוסט הראשון שזכה לצאת לאור היה על הטיול השנתי שלנו (שלימים גם נמצא לנכון להמחק, אבל זה סיפור אחר). זה היה עבורי רגע די מרגש, ומאז לא הפסקתי לכתוב - ועד לפוסט הזה, פורסמו כאן עד כה 343 פוסטים (!).
הנה עוד מעט, כשלושה חודשים, והבלוג יחגוג שלוש שנות קיום - ואני? אהיה כבר לקראת סופו של הקורס האזורי, להכנת השינשינים לפעילות שוטפת בביס"ש בשנת פעילות הקרובה (תשס"ח - איך לעזאזל מבטאים את זה?).
האמת, מבחינתי הבלוג הזה הוא מעיין מפעל חיים קטן, שדרכו שיחררתי את דעותי והגיגי לעולם בלי להתחשב כמעט כלפי אחרים. כאן יכולתי לקלל ולהשמיץ אנשים שפגעו בי, גופים שהבעתי את כעסי ושנאתי הרבה כלפיהם על פגיעתם בסביבה, ודברים אחרים שלא נראו לי תיקניים. סיפרתי כאן באריכות על חוויות שלי מתצפיות וטיולים שעשיתי, מאבקים סביבתיים שלקחתי בהם חלק לצד פעילויות בדגש סביבתי שהרמתי או לקחתי בהן חלק פעיל (הגינה האקולוגית ופרוייקט המיחזור בתיכון, מבצע הניקיון הישובי לאחר ל"ג בעומר, המיחזור נייר שעשיתי, נטיעות, הדרכת סל"תים קהילתיים ובחברה להגנת הטבע ...)
יש לי המון אהבה לפינה הזאת שטיפחתי ברשת, וזה בין המקומות היחידים בעולם שהושפעו מפרץ פרפקטציוניזם (הנדיר מאוד) שקיים אצלי - אבל הגיע העת להניח את הדברים בצד ולהוריד הילוך - ואולי גם להפסיק לגמרי. עם זאת, אני לא רוצה באמת לעזוב את הבלוג, כי המקום הזה יקר לי מדי והכרתי כאן אנשים נפלאים (עלעוֹל, טבע נאות, נֹעַם, תמי , הדס והרשימה עוד לא תמה כאן...), ומי יודע - אולי גם הצלחתי לעורר אנשים לחשוב כלפי דברים שלא נגעו אליהם ישירות קודם. אולי (?)
אני לא הולך לעזוב את הבלוג הזה לתמיד, לפחות לא לעת עתה, אבל אני רוצה להוציא כמה שיותר את המחשב מהחיים שלי ולהתנתק מהגישה המילולית בראש כלפי החוויות שאני עובר, בצורה של איך לתאר אותן מאוחר יותר - בין אם זה לבלוג, ובין אם זה למחברות שלי. זכרונות אוכל לכתוב תמיד, אבל להתרכז כולי רק באותה חוויה ספציפית - לצערי לא.
אולי אכתוב פעם בשבוע,
אולי פעם בחודש,
ואולי פעם בשנה -
אבל מה שבטוח, זה שאני לא הולך לכתוב בתדירות הגבוה שכתבתי עד כה.
מחר יש בגרות אקוטופ (לקשקש לבוחנת חיצונית בע"פ על העבודת מחקר שלי, יהיה בסחטוקה :P ), וישר לאחר מכאן, דרכי תופנה צפונה לעבר צומת עמינדב בגליל (איפה החור הזה?!). אכן, יומיים עם הקומונה (המתגבשת) שלי ביחד עם הצוות הפועל בביס"ש כעת (מורות-חיילות, שינשינים והמד"ב הדרוזי (והמאגניב) שלנו!), זאת בהחלט יהיה ניקוי מכל הכאב ראש בזמן האחרון :)
אם מישהו סתם חפץ פתאום לספר לי על משהו, להתלונן, או לפטפט עימי - אז שירגיש חופשי ליצור קשר במייל [email protected] (או שישאיר סתם תגובה, ואני אראה את זה כבר מתישהו)
להתראות מחשב יקר,
אתה גר אצלי בחדר כבר 5 שנים, ועתה הגיע העת להפרד ולמסור אותך לידי אחי הצוציק (אצלו בחדר גם נוח, אני מקווה).
נשתמע (מתישהו),
שלכם - הסקוטי משדות-תמר.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
