 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 לחזור לחי והצומח
על המדף שמעל השולחן, מסודרים אצלי 12 ספרים שחורים. יש שיגידו שאני שהם בגדר התנ"ך עבורי, אבל כבר למדתי (וחוויתי) שתמיד ניתן לערער ולהרהר על הכתוב והנאמר, ולכן אין בי הערצה למשהו (על אף פיטוטי "הערצה" הרבים שלי, כלפי הקשישות של החלה"ט וחבריהם - אין סגידה ואין הערצה - רק המון הערכה). עם זאת, מאז שקיבלתי אותם (ובמיוחד מאז כיתה ט'), הם מקור המידע החשוב ביותר עבורי, ולגבי שאלות שיש התנגשויות בין מקורות מידע שונים, הם מהווים את סוף הפסוק.
בכל מקרה, לאחר תקופת יובש ארוכה שלא נגעתי בהם כמעט לעומת ימים עברו, נזכרתי שאתמול בבוקר ראיתי שרקרק, ורציתי לברר עליו כמה פרטים. ניגשתי למדף והוצאתי את כרך 4, מאותה סידרת ספרים שחורה של "החי והצומח", ואז זה לפתע קרה. התחושה, כמה שהתגעגעתי לתחושה הזאת שזורמת בהתלהבות מחודשת בכל הגוף, של הרצון העז שוב לצפות ולחקור כמו פעם. התחושה שפשוט התחילה להטשטש בין כל עומס הפעילויות שהיו בזמן האחרון, ושכבר לא הצלחתי לשים לב בין הטפל לעיקר.
לטאה קטנה וירקרקה קיפצה לרגע או שניים בזמן שהלכתי עם החניכים בנחל שרך-בצת מלפני כשבוע. היא כל כך הייתה מוכרת לי, ועמדתי להתחיל לספר להם קצת עליה, אבל הכל פשוט ברח לי בין הסחרורות והכאבי ראש שהיו לי ביום הראשון לטיול (שהתחיל ישר אחרי הלילה של הנשף סיום תיכון, בהחלט מכה קשה לתחילת יום הדרכה) לבין המחשבות שברחו לכל עבר ולא הצלחתי למקד אותן.
"אחיעד, מה הלטאה הזאת?" הם שאלו אותי, עם ניצוץ אמיתי (ונדיר) של עניין, ואני התחלתי לספר להם על החומטיים, כאשר הבעיה הייתה שזה לא היה חומט ונראה לי שיותר הדגשתי את הקרבה אליו יותר מאשר משהו אחר.
התחלתי לדפדף בספר בעקבות השרקרק, כאשר לפתע הגעתי בדרך לערך על הסיקסק, ולצידו היה גם תמונה של בקיעת הגוזלים - ושוב מצאתי את עצמי, מתעכב על הערך הזה הזה בפעם במאה ושתיים, ניסיון לגלות (שוב ושוב), את זהות הביצים שנמצאו מאחורי התיכון (ונרקבתי שם במשך תצפיות ארוכות, שלא גילו דבר, חוץ מאשר הוידוי הסופי והמאשר שחמשושים זה עם מעצבן).
הצורך במציאת הערך על השרקרק נשכח מאחור, ופשוט משם צללתי לתוך התמונות והמידע המרתק אודות עייטים, חיוויאים, חומטיים ועוד שלל עופות וזוחלים. (ואפילו קראתי את כל הפרק על תנין היאור, למרות שתמיד הייתי עובר אותו בריפרוף, כי הוא מסוג היצורים שמוזכרים שם בתוך פרק "בדרך אגב", כי הם סגרו את פרקם מלפני כ- 80 שנה)
הלטאה שקיפצצה לנו מבין הסלעים והעלים בנחל, קיבלה סופית את הזיהוי בתור לטאה זריזה (זה שם המין הרישמי, בניגוד לשאר הכינויים הסוררים מבין ספריו של פינייה - על אף הערכתי הרבה כלפיו, והעצבים שאני חוטף כל פעם מחדש על שגיאות השמות בספרים שלו, שיוצרים המון בשבירת הסטיגמות אחר-כך ^^ ... [ר"ע עקרב צהוב מצוי] ארג. )
קיבלתי היום את המשכורת המיוחלת מהעבודה בסאקל דיוטי-פרי. על אף המשכורת שנאמדת על משהו בגובה כ- 700 שח' תמימים (מחמש משמרות בלבד, עד להתפתרות), אני עדיין שמח שאני לא צריך להיות בחברת המוחות ג'ל הנפוחים ששם (ימח שמם של הוגי רעיון הדיוטי-פרי!). בכל מקרה, לאחר הוצאת הסכום כסף קטן, פניתי לעבר החנות ספרים לאחר שלא יצא לי לבקר שם זמן רב. עם זאת, האכזבה עמדה תחילה במפתן הדלת, כאשר המוכרת החביבה לא הייתה שם, נו ניחא - אבל למה זה צריך להמשיך בזה שגם המפת סמ"ש טופוגרפית של הגולן אין להם כרגע במלאי, ודווקא שאני מתכנן לבנות טיול לשבוע הבא?! איך זה שתמיד שדיפדפתי בין המפות של המדף זה היה שם, ודווקא עכשיו היה שם כל מפה אחרת חוץ מזה?
הגיע העת לשוב למדורות הערב.
עוד רגע כולם עוזבים לדרכם. נפרדים.
| |
השתלמות גלילית בשכבות של בוץ
האוזניים שלי עדיין סתומות בבוץ, ומאז שיצאנו מניקבת המעיין של עין-שעל בצהריים אני עדיין בניסיונות נואשים של להוציא חתיכות בוץ מחלקים שונים בגוף, וכנראה שאין מנוס אז ממקלחת [?]. עם זאת, אני עדיין לא יודע מה צריך להטריד אותי יותר - הבוץ שעוד צורב לי בעיניים או שתלשתי היום בסוף המסלול קרציה שהחליטה לשתות את דמי מאזור שהייתי יכול להכניס אותה להריון... (וכן, זה עדיין מזעזע אותי להחריד לאיפה יכולה להגיע החרמנות של הקרציות בשדות בתקופת הקיץ :| )
סיימתי את המתכונת בספרות ביום שישי האחרון, ובכך למעשה אני קרוב יותר מתמיד להיפטר מהמקצוע המוכר יותר בשם "זיוני-שכל בעקבות סופרים מתוסכלים" (נו, לא רובם לפחות. אבל אחרי ניתוח אין ספור של היצירות שלהם, זה פשוט הופך להיות ככה). דבר נוסף שקיבלתי את הרושם מימנו, זה שלהגיע עם תרמיל במצב של ציוד-על-הגב ליום של מתכונת/בגרות זה אחד הדברים היותר לא נוחים שקיימים נוכח ההדחסות של שתי שכבות שלמות לתוך אזור צר בעקבות הלוח מודעות עם שיבוץ לחדרים. בכל אופן, אני עכשיו כבר אחרי זה (אבל הסוף טמון בבגרות הארורה) ולי נשאר רק להישאר שמח מזה שאחלה השתלמות שהגיע אל קיצה, ובכך סיכמה עוד סוג של שלב האחרון בתור מד"צ בחוגי סיירות.
לאחר המתכונת, דרכי הופנתה צפונה - אל העיר הנחתכת ע"י נחל געתון, הלוא היא נהריה! אל אף שאני לא חובב נסיעות ארוכות מדי (רכבות, מכוניות, מטוסים, אוניות...), הנסיעה הזאת דווקא הייתה אחת הטובות שלי, כי היא נוצלה כמעט במלואה במשחק טאקי מרובה חו"סניקים בקרון הנכים של הרכבת (הקרון הכי קיצוני, שיש בו כיסאות נפתחים על הצד ושיפוע בשביל כיסאות גלגלים - והיתרון הגדול בו, זה מרחב גדול שאפשר לשבת על הרצפה ולשחק). הבעיה הייתה שלנו היה נורא נחמד, אבל הצחנה ששררה שם בעקבות הורדת נעליים וסנדליים של 12 חבר'ה הייתה פחות נחמדה כלפי הסביבה...
כשהגענו לנקודת לינה בפארק גורן (זה חורשה טבעית ברובה בגליל, מעל נחל כזיב), היינו הנגלה שהצטרפה מאוחר יותר ובכך זכינו לקבלת פחות תוססת ויותר רגוע מצד הרכזים. אני לא יודע אם זה צריך להיות שלילי, אבל היתרון הגדול בכך שיכולנו גם אנחנו לפתוח בצורה יותר רגוע ובקבוצה יותר קטנה את הפעילות הראשונה שלנו הידוע לשמצה בתור "התחנזרות מלוכלכת של חומוס", שאותו רכשנו עוד בנהרייה ומי שלא ראה התחנזרות אמיתית של חוגי סיירות, כנראה לא ראה התחנזרות אמיתית מימיו! (כללי ההיגיינה נשברו מחדש שוב ושוב כמו הקאמבק של צביקה פיק, ושמן זית נשתה שם כמו מים). עם קיבה רגוע יותר, ופחות תוססים בעקבות אליפות הטאקי ברכבת (שנערכה כמעט שעתיים וחצי במשחק אחד!) יצאנו לעבר הפעילות הראשונה שלנו, שחיכיתי אליה בכיליון עיניים ולא בגלל שידעתי מה תוכנה, אלא בגלל שידעתי ע"י מי היא תועבר - מפגש הראשון שלי עם שומרי הגן (או "שומר-הגן" במקרה שלנו). בתחילה נאמר לכל הקבוצה לעצום עיניים, כאשר מותר רק לזוג עיניים אחד להיות פתוח ע"י עין אחת משני אנשים שונים, או שתי עיניים של איש אחד, ובכך הובלנו בתוך החורש לעבר רחבה שצפתה לעבר נחל כזיב ומבצר המונפור (תצפית ממש מדהימה!). הוא העביר לנו סדנה של התבוננות עצמית שבסך הכל היה מאוד מעניין, אבל כאשר הוא עשה לנו את התרגיל של הדימיון המודרך, כולם היו חצי רדומים שם ודי פיספסנו את זה. עם זאת, התרגיל שבאמת נהנתי בו, היה התרגיל האחרון שבו היינו צריכים ללכת לאיזשהיא נקודה אחרת שבחרנו, לעצום עיניים ולהגיד "היופי מלפני", ואז לפקוח אותן ולעמוד בשקט ולנסות להתחבר לנוף שאנחנו מבטים בו, ולראות את היופי בתור מכלול. התחלנו את התרגיל, וירדתי מהאזור שכולם היו בו והמשכתי במידרון טיפה מטה, ולאחר שאמרתי "היופי לפני", הבחנתי בקרב טריטוריות של עורבנים בתור הסבך וזה די גרם לי לשכוח משאר התרגיל ופשוט התחלתי לעקוב אחריהם במשך כמעט רבע שעה.
אז אולי את התרגיל לא מיממשתי לגמרי, אבל בהחלט נהנתי בדרכי ^^
למחרת הייתה לנו התארגנות איטית מהרגיל, אבל ככה זה שיש אחלה מזג-האוויר והאנשים שם קמים "רק עוד רגע". לאחר תה, וופלה והסבר של אחד הרכזים של יחודיות המחנה והמסלול של ההשתלמות להיום, יצאנו לעבר נקודת המפגש עם המדריכים של ההשתלמות, שהיו לא אחרים מאשר - ש"ש ומד"ב (הדרוזי) מהביס"ש אלון-תבור! זה היה פשוט מאגניב, וגם הם זיהו אותי ישר והרגשתי קצת כמו איזה איחוד משפחתי מרוחק... הלכנו לעבר הנקודת פתיחה של ההשתלמות, בשביל להבין את מבנה הנוף בגליל העליון והוכרזתי בצחוק בתור "הסנג'ר" שלו (הש"ש הדריך אותנו), כאשר המשימה הראשונה שלי הייתה לעזור להחזיק את המפה. (אוווו...)
ירדנו במורד של נחל כזיב, עלינו לעבר (ועל) מבצר המונפור שהיה על הגדה השנייה של הנחל ובעיקר עשינו חתיכת עצירת בוקר בשביל מה שהוגדר תחילה בתור "פת שחרית", אבל המשיך בתור ארוחה למהדרין עם סלט, טחינה, גבינה (וגם טונה מגעילה, שהם ניסו להכין אותה "מעושנת" וזה הסריח את כל הנחל כמו צמיג שרוף). בהמשך הדרך חלפנו על פני תעלות ביצורים, דיברנו על הצלבנים (ועוד כמה מטודות הדרכה וסיפורים לחניכים) ובסך הכל היה די נחמד, אבל הדבר האמיתי היה אחה"צ כשהגענו למעיין של עין-שעל. זה לא איזה מעיין עם נחל זורם (פויה למקורות שחונקנת את האקוויפרים מרוב שאיבת מים!), אבל זאת ניקבה מאגניבה שהתפתחו בה נטיפים, ועם עוד קצת שלולית של מים שמחביאה תחתיה בוץ, אבל לא סתם "בוץ", אלא בוץ שחור ודביק ששוקעים בו עד הברכיים! (נראה לי שאפילו היינו מוצאים מאגר נפט קטן, אם היינו חופרים עוד קצת בבוץ :| )
אין מה לעשות, אבל חוגי סיירות של החלה"ט בימנו די חנונים, ובתחילה לא נראה שהולך להתפתח שם משהו רציני, ואז החלטתי לקחת את המושכת לידיים. כאשר האנשים התחילו לצאת, זזתי מטווח האור של אחד הפנסים והרמתי גוש בוץ דביק וזרקתי אותו לעבר מישהו שהיה בטווח האש שלי, ובלי שיבחין בי. הוא חשב שזה מישהו אחר שהיה לידו, ובצעקות כעס ותחילתה של מלחמת חורמה, הוא התחיל להפציץ בכמה גושי בוץ אקראיים, אבל השני לא נשאר חייב ובין הפצרותיו שהוא לא היה הזורק, הוא התחיל גם להשיב התקפת נגד. בינתיים ניצלתי את המאבק בניהם, וזרקתי גוש בוץ נוסף על הקורבן השלישי שהיה לידם, ובגלל שהוא חשב שהם זרקו עליהם, התקפה נוספת על שניהם הגיע מצידו - ובכך למעשה התחילה מלחמת הבוץ הגודלה, בחושך כמעט מוחלט בתוך ניקבה שקיבלה מעט אור מפתח צדדי. עם התפתחות הקרב, מישהי נוספת נכנסה, והיא הצטרפה לעזרתי בהתקפה כנגד אותה שלישיה שזרקה לכל עבר - לבסוף לא ראיינו כלום כמעט מרוב שהיה לנו בוץ בעיניים, אבל העיקר שלא נכנעו והמשכנו להילחם ולהשיב מלחמה כנגד כל התקפה ולניץ'!
תמונה אין, ולכן התיאור היחיד שאוכל להסתפק בו זה שנכנסו 5 אנשים לבנים ומזיעיים לתוך הניקבה, ומתוכה יצאו 5 אנשים שחורים ומסריחים ובוץ שחור (כעכביש!) ודביק כזפת. אבל כיף גדול כמו זה, כבר לא היה לי המון זמן! החולצה הלבנה של ההפגנה נגד ספדי, מעולם לא הייתה אפורה כמו עכשיו...
על אף שלל בע"ח הגדול יחסית שפגשתי, הכי אהבתי לפגוש את "יקרונית הארגמן". אז נכון שהיא לא עושה מאבקי טריטוריה מרתקים כמו אצל העורבני, ונכון שאין לה מעוף מסחרר כמו של פרפרי הלבנין והנימפית שנתקלנו בהם, אבל היקרונית נמצאת אצלי ברשימת החיפושיות שאני יותר מחבב. יש בה איזהשהוא אצילי ומכובד בזה, בתנועה הרכה שלה ואיך שהיא מהלכת ביציבות על פרחי הסוככים עם המחושים המזוגזגים :)
המשכנו ללכת, חצינו עוד כמה וואדיות ולבסוף הגענו לנקודת סיום המיוחלת בתחנת דלת נידחת לצידו של כביש עם נהגים מטורפים. בדרך הרבה אנשים הלכו לעשות "מקלחת" בכיורים של השירותים, אבל אני ויתרתי על התענוג והעדפתי להעביר את זמני בגלידה ועם "קרובי משפחתי" (לעתיד) מהביס"ש. לאחר מכן כשקמתי בדרך של לסגור סידורים עם הרכזים, אחד המד"בים הציע בקול רציני לגמרי, לשטוף את עצמי והצביע על המשאבת דלק.
"אתה רוצה לשטוף אותי עם בנזין 95 אוקטן?!" שאלתי אותו מזועזע לגמרי.
הוא התבלבל לרגע, ואז התחיל לצחוק, כי הכוונה שלו בכלל הייתה לצינור שחור של מים שהיה ליד :)
מה שכן, זיכיתי לתואר "מלך הג'יפה" בהשתלמות הזאת - כנראה שגם אני אז שווה משהו ~
עמק המומינים? עוד לא, אבל התואר "נחל כזיב ממזרח למונפור" יספיק בהחלט.
| |
 הניצוץ מאנשי המרחב
שמתי לב שאני משתנה בזמן האחרון בכלל בלי שארגיש, ורק באיזהשהיא נקודה בזמן פתאום התחלתי לראות זאת. האומנם לא מדובר בגידול יד נוספת מהתחת, או להתחיל לירוק להבות מהנחיר השמאלי, אבל עדיין יש שינוי. אחת הדוגמאות העיקריות שפתאום שמתי-לב לזה, היא שאני ממש יכול לרוץ מהר על השבילי עפר כשאני יחף - דבר שפעם רק הסתכם בכמה דילוגים זריזים, כי הכפות רגליים התחילו לצעוק עלי כעבור כמה שניות שאני סדיסט מדי כלפיהן. אז נכון, זה לא מה שיביא לי זכייה של מיליונים בלוטו, אבל במעקב אחרי קיפודים ונמיות זה יכול מאוד להועיל (ואפילו סתם לרדוף אחרי שינג'י, כאשר היא מוצאת חתול תורן חדש לשחק עימו תופסת).
דבר נוסף לזה, היא שאני כבר יכול להסתכל במבט יותר פוכח על הדברים, ולהתאים אותם למציאות הקיימת בעזרת ניסיון שצברתי. אז שוב לא מדובר ביכולות היפנוטיות או להיות אליל הבנות בעזרת נקישות ציפורניים בכף רגל שמאל, אבל עכשיו אני יכול ללכת לבד בשדות ובשעות מאוחרות מאוד (או אפילו מאוחרות מדי?), ובלי לחשוב כמו פעם שכל שבירת זרד טומנת מאחוריו פוטנציאל לפורץ או גנב. הסיבה העיקרית כאן משולבת בזה שכאשר הולכים לבד בחושך (באזור שכל לילה באים מכיוונו הפורצים לבתים באזור - שזה די מכה בישוב) ביחד עם זה שכאשר אתה לבד ואין עם מי לדבר, האוזניים דרוכות אוטומטית לכל צליל, אז המוח מתחיל לחשוב יותר מדי. לצורך העניין, דווקא קרה לי כזה מקרה אתמול, כאשר הלכתי ב-3 לפנות בוקר לבד בשדה בשביל לצפות בתנשמות ועטלפים, וליד עץ שיזף אחד בדרך שמעתי נשיפות ותנועה בערוץ נחל מעבר לעץ. תחילה, חשבתי שמדובר בעוד חייל בתרגיל לילי (כמו שקורה הרבה בזמן האחרון שהם קופצים עליך עם פנס ומפה משום מקום), אבל הקשבתי הייטב לנשיפות והצלחתי לזהות צפע וקיפוד מעבר לשביל (אצל הצפע, הנשיפת אזהרה נשמעת כמו מהצינורות מים של להשקייה). המשכתי להקשיב עוד כמה דקות, ולפי התנועות משם, זה נשמע כמו איזה קרב.
אז הנה, מאז שהייתי קטן תמיד הזהירו אותי בהפחדות ללא קץ מפני האזור הזה בלילה שתואר לי תמיד בצורה ציורית מוצף בפושעים, אבל עם מעט הגיון וניסיון שצברתי בארבע שנים האחרונות, אפשר להוכיח את הדברים אחרת. (למרות שכבר יצא לי להתקל בלילה מלפני כשנתיים בגנב באמצע השדה - בתקופה של שבועות, כשהיו גנבות חקלאיות - והמאנייק החוצפן התחיל לצעוק עלי!)
סיימתי היום לקרוא את "דרכו של גשש" (מאת טום בראון), והספר הזה גרם לי להעריך את יכולותי וכישורי מחדש. אז נכון שאני לא טוב במתימטיקה, והאנגלית שלי היא עילגת ביותר. קורה ויש דברים שאני לא מצליח בהם לעומת רוב האנשים שאני מכיר, אבל למרות זאת - אם יבקשו מימני למצוא קיפוד בשדה, לתפוס נחש צפע ולהדליק מדורה בגפרור אחד בשלג רק מכמה ענפים לחים שזרוקים בשטח - זה מסוג הדברים שהתנסתי והצלחתי בהם. אז אני לא אצליח לפתור תרגילים מורכבים במתימטיקה מתקדמת, אבל מצד שני אני רואה הרבה יותר עדיפות ליכולת של לשרוד בשיקול דעת בשטח.
אם כך, אז מה הבעיה בכלל? בדיוק כאן מגיע הקטע של הספר - המשפחה והסביבה חושבים אחרת, כי לך תסביר היום לכל עכברי הייטק האלה את החשיבות של להדליק מדורה בגפרור אחד באמצע המדבר בלילה מול החשיבות של לפתח תוכנה חדשה שיכולה להימכר במיליוני דולרים. (אחח... עוד כמה עשרות שנים, יעשו מחקר שיוכיח שהאסון הסביבתי הגדול ביותר היה "האמא הפולנייה" ^^ )
ביומיים האחרונים קיבלתי הארה. זה לא חדש לי שהמצברוח שלי הוא די בקרשים בזמן האחרון, ולא חסרים סיבות שדי מסתכמות בסופו של דבר בהמתנה המאיישת עד לתחילת השנת שירות מול האהבה החד-כיוונית שלי *אליה*. אבל הארה שקיבלתי היא לא "מדוע אתה במצברוח חרא?" אלה "תראה מה קורה איתך[!]".
פעם, היו ימים שהייתי ממש נלהב מהשיחות עם החברים והיה לי חלק די פעיל בשיחה, רק חבל לי שזה בתקן "היה". אני לא אומר שלא כיף לי לדבר איתם, אבל באיזהשהוא מובן אני כבר סתם פשוט מקשיב ולא מצליח לספר את הדברים שלי בהתלהבות כמו פעם. אני מודע לזה שאנשים משתנים כל הזמן, ואצלי לניצוץ כבר קשה להדלק כמו פעם, כך שאני נשאר בעיקר עם העייפות.
אבל, לפעמים גם מזדמן מישהו על השביל, פשוט צירוף מקרים שכזה. לא מדובר בתיכנון מקדים, או אפילו איזה הירהורון על זה קודם - אלא רק בצירוף מקרים. לפעמים אותו מישהו זה הפקח של שמורות הטבע בהרי ירושלים שהזמין אותי לשתות עימו כוס קפה, הרועה התימני מהמושב הסמוך שסיפר לי בגאווה על ההמלטה שהייתה לו שבוע קודם ומראה לי כמה מהגדיים שמסתובבים בעדר, וגם הבדואי עם (שלל) ילדיו שיצא לי לפגוש במדבר יהודה במהלך הקיץ האחרון ושזכיתי לקבל מימנו לחיצת יד חמה עם ברכת צלחה.
אנשים שונים ושכל אחד מהם מגיע ממקום שונה, אבל המשותף זה שאין להם כמעט דעה על הבגד שלהם מעבר לנוח או לא, ואין איזה תשוקה ללהיות עשירים לפי נורמות החברה שרואה בכסף "עושר ואושר". הם לא אנשי שיווק, לא מנסים לשחק אותה בלחיות "כמו פעם ולחזור לטבע" ולא ביקשתי מהם דבר - אבל קיבלתי המון בשיחה עימם - קיבלתי מחדש את ניצוץ ההתלהבות שלי מהחיים.
ועכשיו? קשה להחזיר את הניצוץ, כאשר אין עם מי לשתף את החוויות כמו לראות קרב בין עורב קטן ואלים לחיוויאי גדול ומרשים, לשמוע את קריאת התנשמת רגע לפני שהיא חולפת מעלייך עם צללית גדולה ולשרוק לעומת ציוצו של חדף המתחבא בעשב.
מישהו ראה אולי ניצוץ אבוד?
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
