 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 שלושה סרדינים בגלבוע
הטקס הגיע לקיצו, לאחר שהתנענעתי בשורה השנייה כמו לולב לאורך כל הצעידות ותרגילי הסדר של הרס"ר מול הקהל הנלהב. בעיקר חיפשתי אותה, תר אינספור פרצופים בתוך פסיפס צבעוני שמנותק במהותו מעולמו של גוש אנשי הזית שעמד דום מולו. לבסוף, אחרי שכבר חששתי לגמרי מזה שלא תגיעה, היא הופיעה. צועדת שם למעלה, מעל האמפי בלטרון שהיה מלא למחצה.
קורס מפקדי טנקים - אוג' 09 - הגיע אל קו הסיום, ואני איתו.
אוטוטו עולה לגדוד מבצעי, קו עוטף ג'נין, פעם ראשונה לתוך המערכת בתור מפקד וכבר לא חפ"ש. אי אפשר יותר להקטין ראש, לשחק אותה לא מבין ולא יודע. אולי המפלט היחיד שעוד נשאר לי בנוף הצבאי של התקופה הקרובה, עתיד להיות הגלבוע, במלואו הדרו האיתן.
ובינתיים, לכו לישון גם קצת בשבילי.
עלי חצב מרביצים תחילה של פריצת חורף בואדי קלט
| |
שלילת אזרחות לקטלן עב-זנב
בשעה טובה ומוצלחת, גם אנוכי סיים את הבגרות המפחידה והמאיימת שלו באזרחות. לכאורה, מרגע זה אני צריך להתחיל להסתכל על התעודת זהות שלי בהערצה וכבוד - אבל אחרי כל הכמויות הבלתי נדלות של החומר שנכפה עלי ללמוד במהלך השנה האחרונה, מתעורר בי צורך עז להפוך את הגוש פלסטיק ונייר הזה לקומפוסט שיצמיח עגבניות, ואותן לזרוק על מי שחייב אותי להבחן על מקצוע המתיש הזה.
הצד האחר של המבחן הזה, הוא שבמקום להשקיע את זמני בלמידה, מצאתי כל תירוץ אפשרי להתחמק מזה, כאשר שתיים לפחות היו תירוץ כאשר למהדרין - כי מה לעשות, שדווקא ביום שאתה אמור ללמוד לאותו מבחן ענק, העקרב שהעברת עליו הדרכות אינספור ועל דירוגו במקום השלישי ברמת הסכנה לאדם בארץ, מחליט להופיע דווקא אז בחצר שלך? יתרה מזאת, זה לא אני שזכיתי למצוא אותו, אלא האח הצוציק כמעט דרך עליו ואז ברגע האחרון שם לב ורץ לספר לי.
כאן יש מקום להערה קטנה, ואולי גם טפיחה על גאווה בעבודתי בלימודי טבע האקראים שיוצא לי להעביר - זה לא הפעם הראשונה שהוא רואה עקרב, וגם אני הראתי לו בשלל הזדמנויות עקרבים שתפסתי. הגאווה האמיתית שלי זה שבפעם האחרונה שאמא מצאה עקרב, הוא כבר ישר הצליח לזהות אותו לבדו ולרוץ אלי בקריאות "אמא מצאה עב-יד שחום!". אבל הפעם, בניגוד לאותה פעם קודמת הוא רק רץ אלי בקריאות "מצאתי עקרב!", מה שעכשיו מעלה אצלי עוד קצת את הגאווה בלימודי הטבע שהעברתי לו, בכך שהוא ידע להבחין שזה לא עב-יד שחום, על אף הדמיון בניהם בעקבות הצבע והגודל.
עזבתי את אמצע הביס מהכריך העקום שניסיתי להרכיב לעצמי, ויצאתי מהר החוצה בעקבותיו , ותוך שניות התגלתה לי הפתעה מרתקת - קטלן עב-זנב אצלי בחצר! אחרי שקראתי והדרכתי עליו כל כך הרבה, ממש יצא לי לפגוש פרט חי אצלי בבית - ואף יתרה מזה - זאת הייתה נקבה בהריון, ואפשר היה לראות את במעט את העוברים מבעד לקרום הדק של ביטנה.
קטלן עב-זנב (נקבה בהריון) - הפרט שביקר אצלי
קראתי לצוציק שיביא דלי ונייר, ואז הגיע גם הצרה. הבעיה העיקרית שלי זה שעם עקרבים, נחשים ויצורים אחרים אני יכול להתמודד בקלות, אבל ביום חמסין שגדוד ערסים (ונספחיהם) יוצא לי מהבית עם צעקות-הוראות לעברי "תן למאאנייק בראש!" זה הופך את העסק להרבה יותר מסובך שבו זמנית צריך לשיים עין גם על העקרב[ית] וגם עליהם שלא יהרגו אותה, אבל המזל היה שהצוציק פעל בזריזות והביא לי את מה שביקשתי מימנו. במשך כל הזמן הזה היא לא זזה, ועמדה בצורת התקפה. חשבתי שהיא סתם לא זזה, בשביל לנסות להרחיק את תשומת הלב מימנה, אבל ברגע שהכנסתי את הדף מתחתיה כבר היה ברור לגמרי שהיא מתה (עדיין אין לי מושג למה ואיך - אבל איך שזה נראה, האופציה ההגיונית היחידה היא מהרעלה [?] )
חלפה החוייה הראשונה והמרתקת, ועמה גם צרחות מאמא על חוסר הזהירות שלי שאני שומר עקרבים בחדר על הרצפה (היא קצת מתה, להזכירך). הזמן חלף לו עוד, החמולה של האח הערס חלפה גם (יש להם חופשת בגרות ראשונה, אז הם מתרגשים מזה כאילו עוד רגע הם גם מתגייסים) ונשארתי בבית בניסיון נואש לשכנע את עצמי לשבת על התחת וללמוד.
הרוח הנעימה שנעה בחוץ וששברה את השרב, קראה לי אליה ובדרך גם לקחתי רגע בשביל להכין קפה ועוד ביס בלחמניה. הראש טרוד במעט לגבי הבגרות באזרחות, ואמא מתקשרת לשאול לגבי המסרטת וידאו. בעוד שהיא מקשקשת לי משהו על איך להריץ את הקסטה, הערס קורא לי ששינג'י כנראה מצאה נחש (בהתחלה הוא חשב שהיא רוצה לחפור עוד בור, וכשניגש אליה הוא שמע את הנשיפות המוכרות שכבר ששנינו מזהים עם כל הנחשים שעברנו בבית כבר ). אמרתי לה שתחכה רגע על הקו, ורצתי לבדוק. בין השיחים, הצלחתי לראות פיתול עבה גוף של ידידנו הנושף קריאות איום אזהרה, אבל בלי יכולת לראות אותו בבירור מספיק (אני נוטה להאמין שזה היה תלום קשקשים מצוי). באיזהשהוא שלב ניסיתי להיפתר מימנה לרגע, אבל כמו תמיד ברגעים האלה היא הכי מנדנדת, וגם כשאמרתי לה שיש נחש היא רק התחילה להתחרפן כמו תמיד (אבל לפחות קיצרה למזלי את השיחה). הלכתי להביא מוט בשביל להזיז את השיחים, וניסיתי לאתר אותו לפי הנשיפות. בהתחלה הוא עוד התנשף, אבל הזמן שנגזל מימני ,בגלל השיחה המתישה עם אמא, הביא לכך שלבסוף איבדנו אותו כליל... (אכזבה מטורפת עבורי, ופארנויה בפוטנציאל אצל הערס שחשב שלהשפריץ מים על השיחים זה "יטביע ת'מאנייק")
מוזר איך שהאקלים יכול להשתנות בצורה כזאת מוזרה בשנים האחרונות - אתמול היה שרב ומגעיל, והיום היו רוחות קרירות שעשו תחושה מעט חורפית בבוקר (אבל לאחר מכן, ניהיה שוב חם ומגעיל).
בזמן שהתכוננתי לצאת מהבית, בשביל לתפוס את ההסעה לבגרות (או לפחות למקום אחר בלוד שקרוב לתיכון), נברתי קצת במגירות בחיפוש אחר כמה גרושים. בדרך, פתחתי גם קופסת עץ קטנה שאני שומר שם ערימת אגורות קטנה, לצד עוד כמה נוצות בז שמצאתי בשדה והן נשמרות שם לבינתיים. מתחת לבלילת המטבעות והנוצות, ראיתי שיש כזה שמר-תמונה זרוק מתחת, שמקבלים מהחנות צילום בשביל לשמור את התמונות פספורט. פתחתי את זה, ובפנים הייתה תמונה שקיבלתי מימנה פעם - מזכרת לתקופה ישנה שהערצתי אותה בעקבות המדריכה והאדם שהייתה...
חלה"טניקים.
| |
פרח האירוס
בעוברי פעם על שוליו הכביש לכיוון הישוב מכבים, חלפתי ליד אירוס גדול וצבע כחול בוהק. אירוס גדול ויפה, שפשט את גבעוליו באור השמש החמה ועמד שם, מרחק של צעד-שניים מהכביש שבאותה שעה שצף מכוניות שדהרו על פניו. הבטתי בו, וחרטתי הייטב את יופיו בזכרוני.
חלפו החודשים, ובמהלך מאחד מטיולי, יצא לי להגיע למצוק ברמת הגולן המשקיף לעבר הכנרת. על המצוק הזה, היה שביל שהתפתל על גבעה עגלגה ולידה ספסלים לשבת ולתת מנוחה לגוף ולנפש. בין הדיבורים, הפנו את תשומת ליבי לערימה קטנה של גושי בזלת שמימנה צמחו ופרחו קבוצת אירוסים. הפעם, כבר הצלחתי לזהות את אותו מין של אירוס, אבל לא זה מה שגרם לי התרגשות, אלא שזאת הפעם הראשונה שנתקלתי באותו מין. חלקו העליון הבהיק בלבן וחלקו התחתון היה חום עם משיכות של פסים לבנים. על אף שצילמתי אותו, אותו רגע היה יפה יותר מכל תצלום אחר אפשרי של אירוס שיצא לי לראות מעודי.
כיום, נפשי חושקת בציור של אירוס על הקיר, אבל הפעם בסמל. אותו סמל שהגו מייסדי "החברה להגנת הטבע" כאשר חיפשו סמל לעמותה. הקיר היום עומד לבן ועירום, אבל אני רוצה לנצל את רגעי הילדות האחרונים שלי בחדר, ולצייר בגדול את סמל האירוס - הסמל ששנה הבאה יחתום את כל חולצותי ואת פעילותי למען שמירת הטבע.
עוד רגע אחד של שקט,
מחר בגרות בספורט.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
