 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 יום ללא קניות
לפעמים זה פשוט בלתי יאמן עד כמה אתה יכול לחיות כאן בבועה, כלפי נושאים שכ"כ קשורים אלייך. רק עכשיו גליתי, שהיום מצויין בכל העולם יום ללא קניות. המטרה של היום הזה, היא להגביר את המודעות להשלכות הבעיתיות של התמכרות החברה המודרנית לצריכת מוצרים, ללא חשיבה מבוקרת. בצורת חיים כזאת, שכבר התרגלנו אליה כמובן מאליו, אנחנו מקדשים את הצורך ב"צריכה" - אפשר לתאר את זה בצורה פשוטה למדי, בההגדרה של "אני קונה, משמע אני קיים". אם בעבר המוצרים היו יקרים, והיו משקיעים הרבה מחשבה ואילתורים לפני שהיו בכלל מעיזים לחשוב על לקנות חדש (וטפו טפו טפו, על לקנות מעבר לצריכה הבסיסית), אז כיום הכל מאוד זול ומהות הקנייה מהווה סיפוק יצרים. בנוסף לזה, עוד לא הוזכר הבעיות שיש בצריכה עיוורת, שמובילה לדילול במשאבים, זיהום שבולע אותנו בתוכו ובעיות חברתיות קשות של פערים חברתיים.
למה לעזאזל אתה צריך לקנות עוד חמישה זוגות מכנסיים, אם יש לך כבר עשרה נוספים בארון? זה מותרות שהתקשורת התעשיתית דופקת לנו בראש, שבלי עוד זוג מכנסיים ואוטו נוצץ, אנחנו ניהיה כלומניקים וחסרי חשיבות בעיני האנשים שסביבנו.
הצטרפתי היום לטיול של החוג משפחות שלנו. אימי וחברתה יסדו את החוג, וכבר הרבה שנים שהם מטיילים ביחד עם מדריך שהם לוקחים. המדריך הנוכחי שמוביל את הקבוצה, הוא אחד האנשים שאני באמת מעריך, ולאחר כמה חודשים טובים שתמיד איכשהוא היה לי איזה משהו שנפל בול על היום של הטיול (הדרכה קהילתית ששובצתי אליה,טיול של חוגי סיירות, יומהולדת של חבר טוב .. ) הצלחתי הפעם להצטרף אליהם. היה נחמד שהיום לא הייתי צריך להגיע עם אוטובוס לאיזה חור נידח אחר בארץ, ופשוט אבא אסף אותי בדרך לנקודת מפגש שלהם (אין כמו לגור בקרבה גיאוגרפית לצומת גולני). משם, לאחר שחבורת משפחות רעבתניות התכנסה באיזה חורשה קק"ליסטית שכזאת ואכלה לצערי הרב - אוי גוועלד !! - בכלים חד פעמים , יצאנו לדרך לעבר אגמון החולה.
בחיי, זה פשוט מחזה נפלא שפתאום החרמון מבצבץ מולך עם כיפתו המושלגת. אז, הו אז, אתה נזכר בתמיהה של למה לעזאזל לא שובצתי לגולן ?! . אבל לעניינו, אחתום כאן את החרמון ואזכיר גם בכמה מילים לעתה את הרגע המופלא בלראות איך עגורים נוחתים מולך, דאיות עפות מעלייך ושלל ציפורי מים שלא ראית מעולם בנוף הבית, עסוקות בשלהן כאשר אתה חולף לידן. אך חבל שאי אפשר להתעסק רק בציפורים כל היום, כי למרות שלל החוויות מהיום הזה, דווקא יש משהוא שכן דורש יותר התעסקות - השלכת פסולת בשטחים פתוחים.
למרות שיש את אלו שישאלו צעד אחד קדימה ובצדק "למה צריך לרכז את כל הפסולת במקום אחד, ושאנשים שם יפגעו?", אז התשובה היחידה שאני יכול להסכים איתה, זה להגיע למצב של הרע במיעוטו. בכל מקרה, הקבוצה נדדה לעבר הרי נפתלי שממערב לבקעת החולה בשביל להגיע לנקודת תצפית טובה. בדרך, דיברתי עם כמה אנשים בקבוצה, ואחת מהן שהיא בת קיבוץ בעברה ומורה בהווה, סיפרה לי הרבה על הפעילות שלה עם התלמידים ובקיבוץ שבו גדלה, לגבי ניקוי נחלים - וזה פשוט מדהים איך בכמה שנים אחרונות, המודעות פשוט עולה בקצב מסחרר ואנשים לוקחים יותר ויותר יוזמה. אבל אז אתה חוזר הביתה בערב, ומגלה איך השר להגנת הסביבה, מסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו כאשר מצד הוא אומר שירתום את הציבור למאבק במשליכי פסולת, אבל מצד שני הוא מתנגד לחוק שידלל בצורה משמעותית את השימוש בשקיות פלסטיק.
החבר'ה אצלנו החליטו בסוף לא לסגור את השבת בצפון, וכולם ברחו לבתיהם. ממש בניתי על הסופ"ש הזה בטיול לגליל העליון, משהוא נחמד באזור הר מירון בעקבות סלמנדרות. בסוף כ-ו-ל-ם מצאו תירוצים וברחו הביתה להורים, וגם אני חשבתי כבר על לקפל ולחזור, אבל משהו בפנים פשוט לא הסכים. כל סופ"ש בשבוע האחרון חזרנו, ורק אני כל פעם הזדעזעתי מזה שפשוט אין להם נכונות לטייל - או בעצם יש, אבל לא חסרות סיבות, למה לא כעת. הריקבון הזה פשוט צעק שאין מצב שאני חוזר, ומחר הולכים לטייל! הבאסה שזה יהיה (שוב) לבד, וגם שאני היחיד כאן. זה די חרא להעביר את ערב שישי, בלי עוד אנשים שיקבלו איתך את השבת.
* יש עוד להכין מערך הדרכה ליום רביעי להדרכה בזיכרון יעקב
ואיזה קטע, אני בדיוק גם קורא עכשיו את "שרה גיבורת ניל"י " בשביל לא לעשות פדיחות מול ילדים בכיתה ד'
* לאסוף חומר להדרכה על הבית כנסת העתיק בנחל גוש חלב
ואיזה כיף יהיה להצטרף בתור עוזר מדריך ולעשות שוב את המסע לביס"ש בהר מירון בערב
* מחר התקווה זה להגיע לרכס אדמי
והעיקר שזה שבע קילומטר הליכה בדוך, ואני בטח אתקע במעיין הראשון שאעבור דרכו
שיהיה לכולנו שבת שלום, ובחייאת רעבק שמישהו כבר יבוא לטייל איתי (!!)
להקת עגורים בדרך לנחיתה לילית באגמון החולה
| |
 סוגרים קורס ארצי בדירת קומונה
הגענו לקיצם של שיטוטים בארץ, בחיפוש אחר זיקות שונות של אנשים שונים.
הגענו לקיצם של דיונים סוערים, בעקבות אידיולוגיות שונות בחברה להגנת הטבע ובכלל בארץ.
הגענו לקיצם של מפגשים ליליים, שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה בין השינשינים.
הגענו לקיצו של הקורס שינשינים ארצי - ומתחילים מעכשיו את הקורס שינשינים אזורי.
למרות הציפיה שלי, שנגיע כבר לקיצו את הקורס הזה, יש עכשיו איזה צביטה בלב שלא אראה כמעט הרבה מהאנשים שפגשתי שם. האומנם לא עם כולם התחברתי, אבל יש כמה שאני ממש אתגעגע אליהם - לשיחות, למשחקי טאקי בהפסקות ובשעות הקטנות של הלילה, לאווירה שהם עשו - עם זאת, בהחלט היו רגעים שפשוט לא מצאתי את עצמי ורק קיוויתי כבר לסיים את הקורס, אבל...
בלילה האחרון של הקורס, אני ושאר הקומונה הלכנו (להתחיל) לסדר את הדירה שלנו - ויחי לזה שהקורס היה באלון-תבור. הזזנו מיטות, הפרדנו בין כלי האוכל ובדקנו שאריות עיזבון מהדיירות הקודמות (מדי ב', חרמוניות ועוד קצת רכוש צה"ל שנשאר מהמורות-חיילות שסיימו את השירות שלהן). מעבר בחדרים ובדיקת המצב בעקבות מה אפשר להשאיר ומה נחוץ שיפוץ - בכללי, הכל בסדר, חדר האמבטיה שגידל בתקרה פיטריה ענקית, והשכבות הגיאולוגיות של המשחת שיניים בכיור שידרשו דלי חומץ בשביל להסיר אותן.
יש לנו אפילו טלביזיה במזווה, אבל אני די בספק אם נחבר אותה אי-פעם. (נחיה ונראה, עתידה כנראה טמון באפשרות שיעשו חידוש רציני לארץ-נהדרת או לא)
ומחר? אני אצטרך להתייצב בעשר וחצי בבוקר באלון-תבור, מוכן ומזומן לפתיחתו של הקורס האזורי המאיים, שיבלע אותי במשך שלושה חודשים. לימודים אינטנסיבים עד אין קץ, הגשת דוחות, סיכומים... אבל רגע! רק סיימתי תיכון מלפני כחודשיים, והנה כבר אני חוזר שוב למונחים כמו "סיכום"? בערך. האומנם לימודים, אבל כבר לא לימודים חסרי טעם כמו בתיכון - הפעם לימודי ארץ-ישראל.
כולם חוששים, ומי פחות ומי יותר. חשש מהחזרה המהירה למרוץ, והפעם למירוץ מטורף. ישנים 6 שעות, ובשאר היממה רק לומדים ומסיירים (כן, גם הכרת מסלולים זה לימודים לכל דבר, מעבר לעליה בסקלת האיוורור שמתאפשרת כאן לעומת הכיתה הסגורה). אין לי ספק שאני אהנה שם, רק טיפל'ה חושש מהלחץ ~
קצת יותר מחצי קומונה - מחזור שינשינים 2007/8 בביס"ש אלון-תבור
בתוך כל הקורס, מצאתי גם פנינת אור קטנה שממש התגעגעתי אליה - הרכז שלי מהחוגי סיירות, הגיע להעביר סדנה לקורס מדריכים בוגרים של סיירות, שהתקיים אצלנו בביס"ש. בערב אחד, שלל זכרונות וצחוקים עלו, ורטט של התרגשות שעדיין אכפת להם שם בחוגים מימני הקפיץ לי ת'מצברוח פלאים - וקיבלתי אפילו הזמנה להצטרף לטיולים שלהם - מנהלן, מדריך או אפילו סתם מלווה - לא משנה התווית שאקבל, העיקר להצטרף ולקחת חלק שם.
אני אשאר לעד, חלק ממשפחת חוגי הסיירות.
| |
 ויחי שקיות הפלסטיק שחנקוני עד הלום
אמא חזרה הביתה, ומאחוריה הזדנבו הפקצ'ולה-מש"צניקית והצוציק כשהם אוחזים בידיהם שקיות פלסטיק עמוסות קישקשטע של בית, והכל טרי מהסופר. הערימה מתהווה למטה, ואני פורש מכתיבת ברכת יומהולדת לידידה, והולך להצטרף לעוד טבעת בשרשרת הפועלים שמעבירה את המצרכים ממחסן א' (אוטו) למחסן ב' (שלב מעבר מהרצפה לשאר שלוחות הבית, שבראש הפירמדה עומד בגאון המקרר).
השיחה היא תמיד אותה שיחה, שמתחילה בעיקום אף נחרץ מצידי ונמשך בהטחת המירמור על הצרכות הבזבזנית של המשפחה, והשימוש הנלוז בשקיות שיש להכחידו לאלתר (!) - "אבל אנחנו שישה אנשים במשפחה, מה לעשות שיש הרבה פיות להאכיל?", אחד מהורי היקרים משיב לי בתקווה שאעזוב את הויכוח בשקט, ואמשיך לפרוק את המטען באין מפריע.
במקרר מתמלא מחדש, כאשר מגיעים שוב לאותה בעיה - "הי, נגמר המקום!". אבל זה לא שסתם נגמר המקום, אלא שיש פשוט דברים ישנים שנקברו בחלק האחורי של המדפים, ויש להעיף אותם לזבל, רגע לפני שהם מתחילים לפתח חיים משלהם ולדבר.
מכאן והלאה, נמשך הויכוח מחדש על הבזבזנות הבלתי נדלת של המשפחה המודרנית בארץ - ונמשך בהעלת זכרונות מטיולים בחו"ל ששם השקיות פלסטיק עולות כסף בסופר, ובכך שזה ישנה את ההרגל בארץ - תמיד, ובאותה שיטה, אמא מוצאת לעצמה תירוץ על איך היא יכולה לגמול להצלת העולם ע"י העלת אותו זיכרון והגיג, ובכך להרגיש שגם היא תרמה משהו, למאבק של הבן העיקש והנודניק שלה שכל היום רק אוסף פסולת למיחזור ומפגין בכל חור על חשיבות שמירת טבע ועניינים אלו ואחרים.
מאז ומתמיד, די עיצבנה אותי הגישה שבני-האדם רואים את עצמם מעל מה שהם מכנים "טבע", והסכמה של ממש קיבלתי במהלך הקורס מבוא לשומרי-הגן. הבעיה יותר התבהרה לי, במהלך קורס מד"מים שלמעשה הבנתי מדוע אנשים יכולים להרגיש כל כך חופשיים לזרוק ת'זבל שלהם בכל מקום מחוץ לבית, ולמה אין להם בעיה לזהם מקורות מים ובסך הכל - למה שיהיה להם בכלל אכפת משדה אירוסים, אם אפשר להקים שם עוד כמה ביניינים לגרוף עוד כמה מיליוני דולרים? הכל נעוץ בסיבה אחת, שלמעשה הם לא מרגישים שזה "שלהם". הרי אצלם בבית הם לא היו זורקים סתם ככה זבל בסלון, כי הסלון הזה שלהם, ומאותה אין להם בעיה לזהם את הנחל, כי הנחל הזה לא שלהם - וזה באמת לא משנה אם זה משפחה בפיקניק שמרגישה בנוח להשאיר את הג'יפה שלה בחורשה או מנכ"ל של מפעל כימיקלים, שרואה בנחל הסמוך את תעלת הביוב של הכימיקלים הקטלנים שהם תוצר פסולת במפעל שלו.
אז אם כך, מה מבדיל את "האנשים הירוקים" משאר האוכלוסיה? הגישה שלהם, שלמעשה אין כזה דבר "טבע", כי אי אפשר להפריד בין האנושות לבין מה שהיא מכנה "טבע". אז נכון, גם אני וגם הם משתמשים במונח הזה, אבל זה כי ככה הורגלנו, וככה פשוט נוח לנו לבטא את מה שמסביבנו, אבל המשותף זה שלכולנו ברור שאם מצב ה"טבע" הוא בכי רע, אז גם מצבנו נמצא באותה סירה.
מדי יום יש איזה תוכנית שעוסקת בהורות וגידול ילדים (לא זוכר את השם שלה). אז נכון שלרוב הם סתם מזבלים בשכל בלי סוף, אבל לפעמים גם יש להם כמה דברים מעניינים שם, שיוצא לי במקרה לזפזף ולשמוע את הדיון שלהם, והיום היה דיון שלם סביב נושא ההנקה (ואחרי הדיון הזה, די יצאתי מבסוט שאני לא צריך לעבור את החוויה הזאת, אבל זה כבר נושא אחר). הדיון עצמו נע סביב הרבה תתי-נושאים למיניהם, אבל מה שתפס את תשומת-הלב שלי בתוך כל הדיון הניו-אייג'י הדביק הזה, הייתה הערה של אחת המשתתפות, שסביב הענן שיצרו המומחים בנוגע "החיזוקים למען ההנקה עד גיל שלוש" שמוסרים כל מיני אירגוני רופאים, היא טענה שלמרות זאת - מדוע יש ילדים בגיל הזה כבר מערכת שלמה של שיניים? הרי, יש כאן כבר סימן מובהק שאי-אפשר להתכחש אליו, למרות כל "הטבעיות" בלתת לילד לינוק חלב אם (או-מה-שזה-לא-יהיה).
למה לעזאזל אנחנו צריכים בכלל "להתחבר לטבע"? זאת נראה לי ממש גישה מפגרת, ואחד משיאי הטימטום של אווירת הניו-אייג' שעוטפת את התקופה שלנו. כל מקום שתפנה אליו, כבר תתקל "בארוחת בריאות", וכל מיני שטויות שידביקו להם את התווית "בריאות" בחדווה ובששון - חאלס אנשים אידיוטים! די לזיין לכולם על החשיבות "הבריאות" בלאכול סלט, ותנו כבר לאכול אותו בשקט! ועינלרעבק, תעזבו אותי מהקיונואה הדפוקה שלכם, ותנו לי לנגב ת'טחינה שלי עם לחם וקפה שחור כמו שאני אוהב, ולא כמו "שמומחי בריאות" מזבלים לכם בשכל.
רוצים להתנהג באופן "טבעי"? תצאו מכל השיעורי פילאטיס שלכם, ואת "החטיפי בריאות" תתקעו בתחת של המוכר ולא בפה שלכם. תפסיקו לעבוד כמו מטורפים, וטלביזיה גם תעיפו קיביניבט (או לפחות תוותרו על הכבלים, למומינים יש עוד חשיבות לאומית חסרת תחליף...).
כשאתם הולכים לטייל, תחליפו את ערימות האוכל, בערימות של סקרנות - גם מועיל וגם מרזה מרוב פעילות ועניין.
אוף, עוד פוסט עצבים על הטיפשות והריקנות האנושית.
(זה מזיק לעור הפנים שלי ~ )
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
