 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 עוד מעט יוצאים לדרך
מחר בשעה 6 וחצי בבוקר, אני אעלה ביחד עם עדי (המדריכה השנייה) והחניכים שלנו לאוטובוס שיקח אותנו לתחילתו של מחנה חנוכה. עד כה, כל הזמן אמרתי "נו ניחא, מה כבר יש לחשוש מטיול ראשון?", אבל עכשיו פתאום אני מתחיל לחשוש - יש צפי ל לאפס [!!!] מעלות בלילה, בנקודה שנישן שם בנגב, ואמאות פולניות לא חסר לי בקבוצה.
האמת, אין לי בכלל כוח ללכת לטיול הזה. לא בא לי להתחיל להתעסק עם משמעת, לא רוצה להתחיל לרדוף אחריהם שישתו ושלא יתקשרו להפחיד את ההורים שלהם בלילה, כי עדיין קצת קר להם תחת כל האינספור שכבות. אני רוצה ללכת למדבר, ופשוט להסתובב שם בעצמי ולהתקדם צפונה, עוד ועוד עד שאגיע לבית בקיבוץ בגליל העליון, של המדריכה שהייתה איתנו במסע לפולין. חסרות לי השיחות איתה, היא הפכה להיות אחת מהאנשים המשמעותיים ביותר שפגשתי בחיי.
ובאותו זמן גם להתקשר למי שקיבלה באותם ימים על אדמת פולין את התואר "אחותי", להסביר לה שהתפקשש ולא הייתה הכוונה שלי שהיא פירשה במה שאמרתי. הצלחתי באופן ~"נורא מפתיע"~ להרוס שוב דבר שחשוב לי מאוד.
שובי שובי לפרדס
אני עוד מחכה
עם פריחה המשגעת והצל המפכה
אני רוצה לישון. ללכת לישון ולדעת שמחר לא מחכה לי שום דבר שאמור לקבוע לי שעת גג להתעורר. סתם כזאת שבת רגילה שלא ממהרים לשום מקום, בשביל להשלים שינה לכל השבוע. אני עייף, מותש ולא רוצה דבר אחר מלבד לישון - צורך בסיסי וחומרי לאדם ככל שיהיה, אני רוצה אותו! אבל לא! במקום זה - אני צריך עוד לסיים להכין את הפעולות לטיול, לפרק כמה קרשים גדולים עם המסור והגרזן (בחושך ולבד... ארג.) ולארוז אותם באריזות קרטון ולקינוח להכין את התרמיל עם התיק מע"ר השמן.
לא, לא, אל תשכחי
גם כשעצוב לך יש לך אותי
לא, לא, אל תשכחי
אני כאן.
אני מתחיל למרוח
וזה רק מראה שאין לי כוח,
אז כאן אסיים את דברי
וחג שמח לכם - לכל ידידיי
שבת שלום.
| |
סתם כי קר
קר היה בפולין ורוח הכפור ליטשה את מרצפות קרקוב. הלכנו, הסתובבנו, רעדנו - היינו קבוצה שהיה אכפת לאנשים אחד מהשני, היה אכפת לנו מהמטרה שאנחנו עשינו את כל הדרך הארוכה, כל השיחות, השהות הדחוסה במטוס והנסיעות רק בשביל לעמוד כאן ו... כל אחד עם התחושות והסיבות שלו. קשה היה שם להסתובב במהלך היום שהבטן מקרקרת בסיורים ופתאום בא איזה גל קור של רוח קרה וכולם מתכווצים חזק-חזק, אחד ליד השני וידיים עמוק בכיסים, אבל היה גם גל כזה של תחושת האחווה, אנחנו ביחד ולא אני הבודד לבד, אנחנו נתגבר.
מה נותר עכשיו? אנשים לחוצים, רצים בעקבות הצלחות וכישלונות סתמיים, מחפשים דרך להעביר את השעמום ולספק את היצרים. נמאס להם כבר מלשמוע את מילמול החסידי של ה- "נאי נאי נא נא" מ'ניגון קרקוב', נמאס להם לשמוע שאלות למחשבה שמציבים אותם בתור פליטים חסרי-כל בתקופת השואה, פשוט נמאס להם מכל מה שנמצא תחת הכותרת, או שייך בכלל למסע שעשיינו לפולין. אי אפשר להאשים אותם, כאשר נמצאים בשנה האחרונה עם כל שלל הבגרויות הבלתי נדלה וצה"ל שנושף בעורף כצל גדול ולא ידוע.
רק אני, אותו אחד מוזר בנוף החברתי, שמכונה על ידי סבתו (שעלתה לארץ מפולין) "שלומפיק פומפיק" והסתובב עם זוג סנדליים אהובות ומתפרקות לכל אורך המסע, לא יכול להעביר יום אחד תמים בלי להזכר במה שהוא עבר שם. כן, הרגשתי שייך, הרגשתי בנוח עם אנשים שקודם לכן מעולם לא היה לי קשר אליהם. הייתי בסך הכל נער שמתקרב לסוף תקופת נעוריו עם גדודים של סימני שאלה ומעט מאוד עם סימני קריאה. רציתי לראות ולהרגיש, חיפשתי לעצמי משמעות חדשה שמעולם לא חוויתי אותה קודם.
דברים קטנים יכולים לעשות שינוי גדול, ודווקא ראיתי את זה לא בכך שפתאום ניסיתי להתלבש אחרת או להתנהג אחרת - ראיתי את זה, שפתאום אנשים שהיה להם צפוף ומחניק באוטובוס, נתנו חיוך כאשר הושטתי להם קופסה פתוחה של פירות יבשים. שמחתי לתת לאנשים להרגיש ש-"וואלה, אני לומד איתו בשכבה כבר 4 שנים ואין לנו שום קשר - אבל הנה, אכפת לו מימני". כאשר הצעתי לאנשים במיידנק שישיימו את הבקבוקי מים בתרמיל שלי, שיהיה להם יותר קל להסתובב ופחות כבד, לא הרגשתי פראייר - נכון, זה הפך את התרמיל שלי ליותר ויותר כבד, אבל לא היה אכפת לי. הרגשתי טוב עם זה, שאכפת לי מאנשים ולהם אכפת מימני - וביחד עם זאת, הם כיבדו את רצוני ולא העיקו עלי שם כשרציתי להתבודד בשקט.
חסרים לי האנשים, חסרה לי האחווה שהייתה בנינו.
הכוח של לקום מוקדם כל בוקר במהלך השהות בפולין, הגיע מזה שרציתי לראות שוב אנשים שהפכו להיות חברים שלי במסע. קודם לא היה לי משהו כמו זה, כאן בפעם הראשונה הייתי חבר בקבוצה כאשר המכנה המשותף לכולם זאת הזהות שלנו.
כבר חלפו כמה שעות מאז הפעולה שהעברתי לחניכים שלי ואני עייף, מסריח מעשן מדורות ויש לי עוד לסדר את הציוד ולנקות את הסיר מבצק וסוכר - במקום זאת, אני רק יושב מול המחשב, שומע שוב את השירים שהקשבנו להם במסע לפולין ועובר על תמונות וגם... כן, גם נותן לכמה דמעות געגוע לזלוג. (לא הרבה, רק כמה כאלה שאני מותש כבר מלעצור אותן)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
