 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 מראה לכל צרה
אפי סיפר לי פעם, שהוא עבר ליד חנות של מראות, אבל לא סתם מראות! כל מראה שם, תראה לך משהו אחר.
"איזה משהו?" שאלתי אותו בפליאה ולא ידעתי אם להאמין לו.
"אופי אחר שבך - אם למשל תגיע למראת "פחד", אז אתה תופיע שם כאשר הפחדים שלך מולבשים עלייך. אני למשל מאוד מפחד מניסים, הערס הגדול הזה ברחוב לידי. כאשר הסתכלתי במראה, ראיתי את הגוף שלי, אותו גובה, אותם בגדים, אותו הכל. למעשה, כמעט הכל - הפרצוף שלי, קיבל את תווי הפרצוף של ניסים! אחרי זה, ברחתי משם כמו טיל! מעולם לא ראיתי משהו מפחיד מזה..." הוא השיב לי, כמעט את הכל בנשימה אחת.
ניסיתי להסביר לו שהוא בטח חלם. הרי זה לא הגיוני מבחינה פיזיקלית שתסתכל על ההשתקפות שלך, ולא תראה בדיוק את מה שקיים באותו רגע מול המראה, הכל זה החזרי אור אחרי הכל. התחלתי להסביר לו על מבנה שבירת האור שקראתי פעם בספרי מדע לילדים, אבל זה לא שכנע אותו בגרוש.
"אני אומר לך שלא חלמתי! המוכר אמר לי, שהמראות האלו פותחו בעזרת טכנולוגיה מיוחדת של השב"כ והמוסד." תשובתו הייתה הכי ישירה ובלי שום צחוק. השבתי לו שהוא כבר אכול סרטים לגמרי מרוב צפייה בג'יימס בונד, אבל הוא ביטל את תשובתי ואמר לי שאני אלך לראות את זה בעצמי.
אוף, לפעמים האפי הזה מדבר כ"כ הרבה שטויות! ולמרות שיש לו שם של ג'ינג'י, יש לו בכלל שיער שחור. שאלתי אותו פעם אם הוא טעות בחדר לידה, כי אחרת איך הוא קיבל את השם שלו? אבל הוא השיב לי שאני דפוק, ושיש לי סתם סטיגמה מפגרת של אפי שווה ג'ינג'י בגלל ילד אחד שלמד איתי פעם ביסודי.
זה היה אחד מימי החופש הגדול, שלא בא לך לעשות כלום חוץ מאשר לשבת בתוך המקפיא (או לפחות תחת מזגן עם כוח של עדר סוסים). הסיפור עם אפי כבר נשכח מימני, ולגבי החנות - מעולם לא חשבתי באמת לבדוק את העניין.
השעה הייתה חמישה לארבע אחה"צ, ואני נמרחתי כמו חשופית על הטלביזיה מרוב שיעמום. לפתע, צלצול בטלפון.
"תגיד בטטה, אתה בא להסתובב איתנו?", זה היה אפי מעבר השני של הקו.
"לא יודע... מצד אחד משעמם לי רצח ומצד שני, אין לי כוח לזוז בגרוש" השבתי לו בעודי יושב מהופך על הספה עם הראש מחליק לעבר הריצפה.
"איזה פארש! נו, בוא כבר!" הוא השיב בניסיון להלחיץ אותי.
"בעעעעעע...." וניתקתי לו.
שכבתי עוד איזה שעה, ולבסוף הבנתי שאין מנוס מאשר לצאת קצת החוצה. את הסלולרי השארתי בבית, מתוך נטייה להמנע מדברים שיכולים להביא לי גושים סרטניים במפשעה, ורק כמה גרושים לקחתי בכיס. יצאתי מהבית והגל חום הכה בי כמו במחבט. טיפות זעה ראשונות התחילו לבצבץ, אבל האפשרות על לחזור הביתה ולחטוף נקע בצוואר מרוב צפייה קסמה לי פחות. החלטתי למרכז המסחרי של הישוב, ולקחת איזה סרט שאולי יעזור להעביר קצת את הזמן.
הזמן חלף, והליכה לפחות השכיחה קצת את השפעות החום. הגעתי למרכז, לאזור של החנויות בשוליים שלו והתקדמתי לעבר הספריית וידאו, כאשר ראיתי פתאום חנות אחת בקצה, שלא זכרתי שראיתי אותה קודם. ליד המשקוף של הדלת היה תלוי מוט ברזל בניצב אנכית לקיר, ועליו התנדנד שלט כחול עם אותיות מסולסלות ובצבע שחורות שיצרו את הכיתוב "מראה לכל צרה". בחלון הראווה הייתה מראה קמורה שנתנה למבטים בה, מבט משעשע בעצמם (נו, מסוג המראות שיש בלונה פארקים בחדרי מראות).
מתוך עמקי זכרוני, החל לעלות זיכרון על איזה משהו שאפי סיפר לי פעם חנות מראות. גם ככה לא מיהרתי לשום מקום, אז החלטתי להציץ פנימה.
עמדתי לגעת בידית הדלת, כאשר היא נפתחה לפתע. מולי, עמד איש קצר קומה (שהיה נמוך מימני בראש וחצי), רזה עם שיער שחור פרוע, אבל מה שמשך בעיקר את תשומת ליבי הייתה העובדה שעין שמאל שלו הייתה ירוקה כמו ברוקולי ועין השנייה בצבע כחול עמוק, כמו ים ביום מעונן.
"בוא תכנס! חם מאוד היום בחוץ." הוא השיב לי בידידות.
לא ניסיתי להרהר באפשרות יותר מדי, ופשוט נכנסתי. החדר היה קטן מואר באור ניאון דהוי ובמרכזו עמד שולחן עבודה ממתכת. בצמוד לקירות, הייתה שורה של עיגולי מראות, בגודל צמיג ממוצע של אוטו. מתחת לכל מראה, היה חרוט על גבי לוח נחושת קטן מילת תואר, כמו "שמחה", "עצב", "יושר", "גאוותנות" ועוד שורה של מראות אחרות. הבטתי בפליאה על כל המראות, וראיתי את בבועתי משתקפת משם.
"מעניין, אה?" האיש הזכיר לפתע את קיומו בחדר.
"כן, מה המראות אלא עושות?" ניסיתי לברר, עדיין מתפלא מהחדר המוזר שגיליתי הרגע.
"אלו מראות, שעוזרות לאנשים להסתכל על עצמם מקרוב. לפעמים אנשים באים לכאן, ורוכשים את אחת המראות כדי לעזור לעצמם להתמודד עם הקשיים שלהם." הוא השיב והביט בי.
"לא הבנתי, אני מביט בכל המראות כאן ורואה את עצמי." ניסיתי לברר עוד קצת, עם תחושת אי-נוחות, כאילו הוא מנסה למכור לי בלופים של מגדת עתידות.
"אתה צריך להביט לעצמך בעיניים בשביל לראות את זה."
חיפשתי את מראת ה-"פחד", רציתי לברר ממה אפי עשה אז את כל הסיפור הגדול.
"אפשר?" שאלתי אותו, בשביל לבקש רשות.
"בטח, תנסה אחת"
התקדמתי לעבר מראת הפחד, כאשר הוא עצר אותי לפתע.
"אל תלך לזאת, היא לא בשבילך עדיין" הוא השיב לי בקול ישיר ומעט תקיף.
התרגשות החלה לזרום בי, לקחתי דילוג לעבר המראה והישרתי מבט לתוך עיני. חיוך מלגלג הופיע שם, והפרצוף אחד עם שיער ארוך שראיתי פעם בכמה תמונות הופיע שם.
זכרתי אותו מהחלום.
מעולם לא פגשתי אותך פנים מול פנים, אבל כל פעם שנזכרתי בך, הפחד הגדול ביותר מהבדידות הציף אותי.
| |
 ענף תאנה
ישבתי על ענף תאנה גדול, שנמצא בכניסה למושב. היום היה חם, ואני חיפשתי קרירות בין ענפי העץ וגם לזלול קצת פירות לפני ארוחת צהריים. רוח קרירה נשבה ונשענתי לאחור, עוצם עיניים ושומע את קריאות הציפורים שעסוקות בחיזור מסיבי בעונה זו של השנה. אמצע היום כבר כמעט כאן, והשמש עומדת במרכז השמיים.
לפתע צפירה. אחת המכונית שעברה, עצרה לידי וראש עגלגל ועצבני עם שרשרת של מגן-דוד השתחל מהחלון ותקע בי מבט ממוקד.
"הי ילד! תגיד מהר, איפה החנות פרחים? פרחי שמוליק או משהו כזה..." הוא שאל אותי במהירות.
גירדתי מעט מאחורי הראש, מנסה להסיר את הקורי שינה ולנסות להבין מה הוא רוצה ממני.
"נו ילד! אני מאוד ממהר! איפה החנות פרחים המזורגגת הזאת?!" הוא שואל שוב, והפעם עם עודף עצבנות שרומזת סכנה בדרך.
"הממ... זה נקרא, 'פרחי מנשה'. משק 32 אם אני לא טועה. אבל נראה לי שהם סגורים עכשיו." השבתי, אבל לפני שהספקתי את המשפט האחרון, הוא כבר הספיק למלמל משהו למכשיר סלולרי שלו וטס משם, כאשר הוא משאיר מאחוריו שובל של אבק סמיך, שנתקע לי בגרון והוביל אותי לסדרה של התקף שיעולים. זה לא שאני אסמטי או משהו, סתם תגובה טבעית למערבולת אבק שנשאבת ישר לתוך הריאות. חוץ מזה, אני כבר לא ילד! אני כבר נער, עוד מעט 18! אז מה אם אני מנמנם לי על העץ, למה סתם לזלזל?
הייתי יחף, כי כאשר באתי לפני כמה שעות עוד היה קריר, אבל עכשיו האדמה להטה והיה אפשר לטגן עליה חביתה. הוצאתי ביסקוויט מהכיס. תמיד שאנשים מסביבי רואים אותי מוציא אוכל מהכיס, יש להם איזה תגובת רפלקס כמו "מ'תה עושה?", "יא ילד שואה!" או אפילו סתם "יאק", אבל אני ממש לא מבין אותם, כי בסך הכל הכיס די נקי! וזה לא שיש שם איזה שאריות של קיא... חוץ מזה, לפי דעתי אדם שכל ילדותו עברה בלי פעם אחת שהוא שמר ביסקוויט (או אפילו סתם מסטיק עגול כזה, כמו של גומי-גם או איזה תמר עסיסי), הילדות שלו היא עשוקה ואומללה, ואותו ילד קטן יגדל להיות מבוגר עם עודף היגיינה ויבש מתוכן, ואם לא שניהם, אז לפחות סתם עודף היגיינה מהסוג שבסוף חוטפים מחלות ממנה.
ביום שני, מלפני יומיים, כאשר חזרתי מהתיכון עצרתי גם כאן. חיפשתי לעצמי איזה תאנה בשלה, שהעטלפים עוד לא נגסו בה, ולפתע ראיתי עלה עם זנב!
"רגע! ממתי עלים מגדלים זנבות?" שאלתי את עצמי בצורה רטורית להפליא. התקרבתי, והעלה הזיז את עיניו והסתכל עלי. אכן, זאת הייתה זיקית מהממת! מהסוג הלא אנורקסי שלרוב רואים בפינת חי של גני הילדים, ובכלל - פינות חי זה דבר איום! שבדרך כלל נותנים לאנשים נטולי כל הבנה בסיסית בבעלי-חיים לטפל פתאום בעשרה שרקנים, חמישה קיפודים, זוג לטאות ונחש זעמן שחור אחד שכל היום רק תקוע בטרריום שלו ובקושי מצליח למצמץ שם. אנשים טיפשים, כבר אמרתי?...
אחרי הירהורים אלו, שנוטים לתקוע אותי באותה נקודה במשך דקות ארוכות נזכרתי, בגברת זיקית. לקחתי אותה הביתה והנחתי אותה על הקיסוס שהשתלשל מהחלון במטבח. קיוויתי שדרכה, אולי בעיית היתושים המעצבנים תפתר מעט. הדברה ביולוגית, לא?
היומיים האלו חלפו, עד שהיום בבוקר אחותי באה להניח את כלי האוכל בכיור, כאשר לפתע זוג עיניים קטנות הסתובבו לעומתה. הצעקות שבאו מצד ההורים כנגד "היצורים המבחילים שאני מביא הביתה" הביאו אותי לצאת מהבית ממורמר עם אותה (או אותו?) גברת זיקית נחמדה. שיחררתי אותה על אחד הענפים בדרך, והלכתי לשבת על ענף תאנה גדול, שנמצא בכניסה למושב...
| |
כוכב לאור מדורה
ישבתי בחוץ על הסלע ובהיתי בכוכבים. הלילה, שהיה קריר באופן לא קורע הריאות, לווה במקלת צרצרים מהשדה ומהישובים הסמוכים לא נפלט אור רב וכך הכוכבים שלרוב לא נחשפו באזור, הפעם אותתו בשיא יופיים. אני מאוד אוהב להביט על הכוכבים במדבר, כאשר מתהפכים מצד לצד בשק שינה (או בין הכפייה למה שנשאר מהחתיכות מז"ש) לפני שמנסים להרדם סופית, אז זה הרגע היפה ביותר להביט בהם ולהרהר במחשבות - האומנם רוב חיי עוברים בעיקר בהרהורים ופחות במעשים, אבל להירהורים שמטובלים בנצנוצי כוכבים יש ארומה אחרת. לא איזה משהו צעקני, גם לא קופצני, סתם טעם טוב שכזה בין קפלי המחשבות.
את יודעת, בגללך פתאום למדתי להעריך גם את הכוכבים שליד הבית. הכוכבים שזורחים ומנצנצים בשמי הלילה שעוטפים את השדה ואת גגות הבתים בישוב. הכוכבים הם האומנם אותם כוכבים שאני רואה במדבר, אבל ההתיחסות אליהם כאן היא שונה מאשר שם. כנראה זה בגלל שכאשר כל המחשבות שלי מתנקזות לנקודות בשמים אין מה שיפריע להם ושימשוך את תשומת ליבי על הקרקע כמו מכונית צופרת או בית שנדלק בו אור ממנורת פלורסנט לבנה. אבל זה כבר לא ככה - ובחיוך אני מאשים אותך בזה... את זאת שכה התפעלת אז מכל הכוכבים שראית פתאום, כאשר באת לבקר אצלי במפגש. אין לי כל מושג על מה כולם דיברו מסביב, אני פשוט הקשבתי לך. ריתק אותי לראות איך שהוקסמת מאותם כוכבים, שעבורי הפכו להיות "דבר יפה שבשגרה" ולא אותו קסם שהיה להם עבורי פעם.
לפתע, היה כוכב נופל בשמים - משהו שעד כה היה תופעה מדעית נחמדה עבורי, אבל באותו רגע לא אמרתי דבר, רק חייכתי. איזה טעם הרי יש להתחיל להסביר בכלל על כוכבים נופלים, מטאורים ואסטרואידים במערכת השמש, אם אפשרות לשמוע אותך מספרת לי בהתרגשות שראית בשמים כוכב נופל?
זה הזכיר לי פרק מהסדרה של "שאלתיאל קוואק", כאשר הוא וחפי שטים צפונה על סירת הגומי שלהם ופוגשים כוכב ים שהוא טוען שהוא כוכב הצפון.
"אבל אם אתה כוכב הצפון, מה אתה עושה בים?" שאל שאלתיאל בהשתוממות.
"הייתי בשמים, אבל נפלתי. תעזרו לי בבקשה לחזור לשם" השיב לו כוכב הצפון בעצב.
שאלתיאל לא ידע מה לעשות, אז הוא נשא אותו מהמים והרים אותו לעבר השמים, ומשם הכוכב התחיל לזרוח ועף לדרכו מעלה, בעוד שאלתיאל וחפי מלאי התפעלות מאיך הופך אותו כוכב ים פשוט לפתאום כוכב זורח יפיפה.
אותו קטע בסדרת ילדים (חביבה למדי), נראה לי פתאום מאוד מזכיר את הרגע הזה, איך את הפכת את הכוכבים שהייתי רגיל לראות בכל לילה "מסתם עוד נקודות זוהרות רגילות" ל- "כוכבים שאפילו שאני רואה אותם כאן, מליד הבית - פתאום גם להם יש יחודיות כמו הכוכבים במדבר".
הוספתי עוד קרש למדורה הקטנה, וניגבתי את אפי שטיפת מים קטנה ומעצבנת התעבתה בקצהו. העשן הלבן עלה מעלה, ועטף את הניצנוצים במרקם קטיפתי. הסתכלתי על הלהבה וביקשתי מאותו כוכב נופל שכבר חלף מכאן מלפני דקות ארוכות, בקשה קטנה ואישית שכזאת - בקשה עם חיוך ותקווה חדשה.
באותו ערב חביב, ויתרתי על שיחה עם השטיחים.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
