 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: =\.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 לרעות בני-דודים, במיקשת אבטיחים
"ארוחה משפחתית" - צמד מילים מוזר, לפעמים גם מאיים. לרוב אני שומע אותו בתוך תירוץ מפורט להתחמקות ממטלה או איזה מפגש כאשר אין כוח. יחד עם זאת, אני כמעט ולא שומע אותי אומר את זה, כי אין לי כמעט מעולם ממש מפגשים משפחתיים (עדיין יש פה ושם, אבל לא משהו באמת) - ואצלנו כל דבר שהוא מעבר ללפתוח ת'מקרר את אצל סבא-סבתא, יכול להגיע לכמעט מצב של "ארוחה משפחתית", אבל לך תזיין להם בשכל על מהות הפילוסופיה ההרסנית שמסתתרת שם, ברגע שאתה זוכה לייצרת קשר עם משפחתייך רק באמצעות האוכל...
רצה הגורל
(או לחילופין סתם המזל?)
ומצאתי את עצמי
יושב בין משפחתי
פעם החניך-שכן שלי, אמר שה"בן-דודה מתקן להם את המחשב". מתוך די אינסטינקט, גם אני ישר תמהתי על בעיית השמיעה שצצה פתאום, ושאלתי במהלך הטיפול במחשב שלהם (ותוך כדי דפיקת הראש בדופן התחתונה של השולחן) - "זה לא צריך להיות בן-דוד?".
"לא, הוא הבן של דודה שלי, שהקשר שלי אליו הוא דרכה", הנ"ל השיב לי וירד להביא לי מהמטבח עוד כמה עוגיות, בשביל לעודד אותי להישאר אצלם ולהתעסק בבעיית המחשב הסורר שלהם - ולמרות שהמחשב נשאר סורר, הגיון לגבי קשר מילולי-משפחתי, תוקן אצלי מאז.
והיום הזה הגיע, והמפלצת "ארוחה משפחתית" קפצה לבקר במחוזותינו (או לפחות במחוזי), ורגע לפני שאתחיל, אציין גם שהמפלצת לא כזאת נורא (ואגיד תודה שהיא רק נודניקית ומטרטרת, מעט להחריד). ארוחה, פיטפוט בפעם המיליון ושניים על אותם נושאים ("אצלנו לא אוכלים כמעט בשר עם שני ילדים צמחונים!" ~ אחד מהדיקלומים החביבים על אימי), שוב הבני ובנות דודים מבלגנים את כל הבית, שוב הדיבורים על איזה סרטון באיכות ז' שרץ מלפני עשור באיימיל עם איזה מטוס שעשה פעלול והתרסק... נו, התסריט הקבוע (וגם את הריכולים הקבועים בסוף - ושהשתיקה יפה להן כעת. במטותא.). לבסוף גם מגיע הרגע היפה, שבו אני משוחרר מהשולחן (ועצם זה שסיימתי תיכון ועוד רגע עוזב גם ת'בית, זה פרט שולי ביותר בסיפור), ואפשר לצאת החוצה לשאוף אוויר אחרי הארוחה הדחוסה הזאת.
מתיישב על הנדנדה בחוץ, ליד הגדר, ומסתכל על הקטסטרופה המכונה "משפחה מורחבת" ועל הכאוס שאני נשבע שנה אחר שנה, שלא אטול בו חלק כאשר יגיע היום, ולי יהיו ילדים משלי. כך חולפות בין-יעף הדקות, לצד משב רוח מתגלגל, ואחד מהזאטוטים מתגלגל בסקרנות לעברי. לבסוף הוא נותן בי מבט -
"היית פעם בשדה?" אני שואל, ומצביע מעבר לגדר.
הזאטוט מחייך ומסמן שלא.
"רוצה ללכת לשם?" אני מנסה לכוון את השאלה על סף יאוש מחוסר רייטינג.
הוא אומר שכן, ואני משיב לו שיפתח את השער, אבל התגובה זוכה לקפיצת חשש דבילית מצידו. לאחר מכן, השיכנוע נמשך בניסיון להסביר לו שהשער לא נושך ושאין מעבר לו מפלצות, אבל הקרצייה בשלו. לבסוף, מתגלה אצלו תסביך חמור בתור ילד תל-אביבי (נו, מגבעתייים - בקטנה) שגדל לפי חוקי אמא נוקשים וגננת שדופקת להם בגן ת'מוח הרגיש עם כל הקלטות של "יובל המבולבל" ו"ביביי מוצרט", שפועלות עליהם כמו באנגים למתחילים, וממשיכות כמו "הרואין למתבגר הצוציק" (ונאמר בברכת אמן - "שתחנק הגננת עם התעשיית זבל-עלק-חינוכי מסביב"). ולמרות זאת, לתופעה המורכבת הזאת יש תסמין חשוב נוסף והוא כמובן "ילד מוזיאון".
"אז סקוטי, מזה ילד מוזיאון?" בטח יעורר המונח, ולכן לפני שאמשיך בתיאור מעללי הזאטוט ופתיחת השער, אסביר מעט על התופעה הרווחת והמזוויעה הזאת - ההורים הם אנשי קריירה. מה קריירה?, ההורים שניהם משכילים עם תארים במחשבים ומתימטיקה, שניהם עובדים בעבודות יוקרתיות ונחשקות, ו... בעצם הם לא צריכים להיות כאלה, מספיק גם שהאבא סתם נהג מונית והאמא פקידה בסניף הדואר (אבל זה לא מונע מהם להיות אנשים ישרים והגונים). בכל אופן, לא משנה מה עם ההורים, העיקר עבורם וכל עולם זה הילדים!
שהילד חולה יש מי שנשאר לטפל בו
(או שמזמינים בייסיטר),
וכשהילד רעב גם מכינים לו אוכל
(או שסתם אומרים לו לחמם איזה נקנקייה סרוחה מהמקפיא),
בכל אופן, זה לא העיקרון, אלה סתם דברי רקע מסביב - כי עד כמה שהילד מעל הכל, היצוג שלו הופך להיות העיקר, והכל בגלל הגישה שהילד הוא המייצג (חזותי-פסיכולוגי-אנטליתי-טכנודיפרנציאלי ואנערף...) של ההורים, ולכן אם הילד מוזנח, אז כנראה גם ההורים ככה (ומה זה בכלל "מוזנח"? מי קובע את זה? אפשר רק על זה עוד לדבר ימים שלמים, ולכתוב ספרים שיכניסו מיליונים). אצלי בסיפור מדובר על ילד שראה חרק וירצה לחקור אותו במקרוב, ישר יזכה בהערה מצד האמא "אל תיגע בו איתן, הוא ינשך אותך!" (נאמר על מושית השבע - פרת משה רבנו, וחברותיה. נו באמת, לאיפה הדרדרנו?! ). אפילו לבוץ הילד לא זוכה להתקרב, נוכח ההפגזה המסיבית מצד הוריו ש"הבגדים היפים יתלכלכו", ועל זה אני ממש מתפוצץ - לעזאזל! אם הבגדים כל כך יפים, אז תמסגרו אותם על הקיר ותסגדו להם שם! זה ילד או מוצג במוזיאון?!
לאחר שיכנועים רבים שיפתח את השער, והיסוסים רבים שאמא תכעס עליו (אפילו שהסכמתי לקחת את מלוא האחריות עלי, הוא עדיין פחד ורעד), הוא קיבל אישור מאימי ופתח את השער שכבר התחלתי כמעט לאיים עליו שיעשה זאת, נוכח תדהמתי עד כמה הוא פוחד לעשות כזאת סטייה קלה "מתורת הוריו והגננת" - כולה לפתוח ת'שער הארור, זה לא לרדת לזנות סמים ואלכוהול!. לבסוף יצאנו, כעבור כמה שניות על שביל העפר, שינג'י הצטרפה גם עם קישקושי זנב נלהבים, ולאחר עוד דקה, גם אחותו הגדולה (היא עולה לכיתה ב'! אבל עדיין פרינססה לא מהעולם הזה, עם כל הפינוקי שהיא מקבלת). לקחתי חתיכת פחם מהמדורה של שבוע שעבר, והצעתי לו להחזיק, ולמרות הצורה הידידותית שהגשתי לו, הוא ישר נרתע עם החשש שזה מלכלך.
"ככה אה?! תרבות מזדיינת ומסריחה!!" צווחתי בכעס ביני לבין עצמי, ושברתי חתיכה מהגוש פחם, ונתתי לה את הכבוד להמרח על הפנים שלי. הזאטוט היה חצי מזועזע - חצי משועשע, הרי לא בכל יום אפשר לראות מבוגר שמשחק "בליכלוך", לא?
טיילתי איתם לאורך השביל, מהרהר על האופציה להכנס איתם קצת לשדה. עם זאת, לא חסרו גם דברים אחרים להראות אותם - גוש סבוך של גבעולי כשות צהוב, הפכו אצלי לשפם והם צהלו מאושר, שרוך מתפורר ומאובק שמצאנו בשביל הפך עבורם ל"נחש מחמד", ולבסוף קינחתי איתם בביקור במיקשת אבטיחים.
אפשר להגדיר את זה בתור, פרוייקט. אולי בעצם, זאת חוויה מתקנת? בכל אופן, לעבור עם צמד ילדים תל-אביבים 3 וחצי מטר של וונאבי-קוצים (שגם הם, לא באמת עוקצים, ופזורים בדילול), זה חתיכת סיפור בפני עצמו, אבל העיקר שלבסוף נכנסו לתוך שולי המקשה (במקרה כאן, היו בו מעבר לדלואים, אז זה גם סתם שדה אבטיחים מזנוח עם שלל עשבים אחרים. מוחע).
בחיי, אם אני אקח משהו איתי לקבר, זה את האושר המעורב בפליאה של צמד ילדים תל-אביבים שעומדים בשדה עם אבטיחים שנפרשים מולם, עד לאופק והם מנסים לספור אותם. עומדים, ולא מבינים איך יש כל-כך הרבה אבטיחים, ולמה יש להם כזה "חוט שמחבר אותם לאדמה?" (החיים קשים, ובסופר האבטיח מגיע בלי גבעול....)
אבטיח, אבטיח -
לא על עץ,
ולא על שיח!
אבטיח, אבטיח...
לבסוף הגיע עוד מכתב -
האירוס מאייר את המעטפה, ותוכנו מספר שאני עתיד לצאת לשנת שירות מוקדם בשלושה ימים משחשבתי (12 באוגוסט - כולה שלושה ימים, אבל דפק תיכנונים שלמים, שהיו מסונכרנים לגבי פרידה מהחברים. כוסעמק! )
נו ניחא, עוד שלושה ימי זכות ונחת עם החבר'ה להגנת הטבע, ואין לי שום זכות להתלונן ~
| |
חתכים וחבלות בארומת אבטיחים
אחרי יום שלם בבית שהתחלק מלחטוף כאב ראש מאי-השקט שחזר (למה המשפוחה לא יכלה להישאר בטורקיה וזהו?!), לבין קריאת ספרים ותור לשיננית [מפחידה. מאוד.] שכנראה הייתה במחזור וניסתה להרוג אותי או משהו (היא הפילה את הוו הזה שמנקים איתו בין השיניים על העין שלי! במה חטאתי?!)
כך או כך, מצאתי את עצמי בשעות אחה"צ המוקדמות יוצא לשדה בשביל לנשום קצת אוויר ולהתרענן. לאחר שחצי את שדה הבור, הגעתי לאזור המעובד שגדלו בו אבטיחונים! והם כאלו חמודים! ^^
בכל מקרה, אחרי הטיולון בין השדות והשבילים, כולי מכוסה בחבלות וחתכים (כאשר יש כמה עם אחלה פוטנציאל לפיתוח אינפקציה :| ). מצד שני, עכשיו אני גם יודע שרמת הזחילה שלי ממש לא גרוע כמו שתיארתי לעצמי בהתחלה... בנוסף לזה, מצאתי לעצמי עידוד בכך שזוג של
נימפית החורשף (הפרפר בתמונה) התיישב לנוח לידי :)
(התמונה נלקחה ממאגר פרפרי ישראל )
לאחר התיסכול של אתמול הגעתי למסקנה - אני לא יכול להאשים את כל העולם, ואם משהו אינו קשורה ואני אפילו לא מעיר על זה - באיזה זכות אני יכול לבוא אחר-כך בטענות?
כנראה שכמה חתכים וחבלות, עם עוד קצת מנפלאות הקטנות של הטבע יכול לעזור יופי-טופי בלהחדיר לי מעט שכל D:
זהו, אני כבר בקושי מצליח לכתוב על המקלדת מרוב שהידיים מתפקדות לקוי עם כל הפציעות ויש לי עוד לחלק ספרים הערב
(עוד שלושה רחובות!
עוד שלושה רחובות!
עוד שלושה רחובות!)
בעייפות, כאב ויזע -
עוד נשתמע ^^
| |
 חוכמת הבייגלה
מלפני זמן מה, יצא לי די במקריות לראות את הסרט (כי הוא היה זרוק במרתף, וחטפנו עליו וואחד קנס בספריית וידאו), וזה לא שהסרט גיאוני או מתוחכם יותר מדי, אבל השורה התחתונה שלו מועברת בצורה מעל ומעבר. כך יצא, לאחר הבגרות באנגלית בשבוע שעבר, הזדמנה דרכי והגעתי לספרייה של התיכון - מקלט קטן, עם כמה מדפים עמוסי ספרים וספרנית ממש חביבה שפיתחתי עימה קשרי ידידות טובים במהלך ב-4 שנים האחרונות שלי בתיכון. במהלך ריפרוף מעט על פני העיתונים ושמיעת תיאוריות וסיפורי קונספירציה בלתי מובנים מחבר יקר שמזריק סדרות אנימה וספרות פנטזיה הייטב לווריד, הלכתי לחסות בצל ארון ספרים גדול ולהעביר אצבע על פני הספרים שאת רובם לא קראתי, ושאני הולך להשאיר אותם מאחורי בעוד פחות מחודש וחצי.
לפתע, זוית עיני נתקלה בספר עם כריכה חיוורת ומקומטת של "חוכמת הבייגלה". שלפתי אותו וקראתי את התקציר מאחוריו. בהתחלה (וכמו תמיד), אחרי שרואים את הסרט זה די חרא להתחיל לקרוא את הספר, כי אין כוח לזה מרוב שאתה יודע כבר מה הולך לקרות, אבל ביני לבין לעצמי השבתי "חפיף", והתיישבתי לקרוא את הכמה עמודים הראשונים. הרושם שהתקבל, זה שהסרט פשוט לקח כמה קטעים מהספר ועשה לכל השאר כאסח מטורף. המשכתי לקרוא, ופשוט נשאבתי מחדש לשורה התחתונה של הספר שמפציצה מחדש בכל פרק, רק עם אירוע אחר. רגע לפני שיצאתי מהספריה בשביל לחזור הביתה, ביקשתי להשאיל את הספר עד לסוף החודש ויצאתי לדרכי.
ביום שלישי האחרון הייתה את ההפגנה של מגמה ירוקה למען "חוק אוויר נקי" בת"א, במטרה לעודד מעבר לתחבורה ציבורית וחלופית, ובכך להקטין את התחבורה הפרטית ואת עומס כלי הרכב שמעלים במאות (אלפי?) מונים את זיהום האוויר (ההפגנה התיחסה בכלל לזיהום אוויר, עם דגש לת"א הפעם). לקחתי את חניך שלי, ויצאנו להפגין שם. פגשתי שם הרבה מכרים מהחלה"ט, מגמה ירוקה ועוד כמה כאלה שפגשתי בעבר על אם-הדרך, והיה ממש נחמד (וגם החניך מאוד נהנה - הטופ כנראה שבסדר העדיפויות למען שהמסר ימשיך הלאה).
ההפגנה התחילה את דרכה בכיכר רבין והלכה בתוך הרבה עשיית רעש והמולה לרחבת הסנימטק שם היה הפנינג סביבתי ושמירת טבע ביחד עם פסטיבל הסרטים של האקולנוע. (ועל הדרך גם עשיתי חברות - בנוסף להיותי מדריך ופעיל שם - בחלה"ט, ועכשיו אני מרגיש ממש אידיוט שסתם ככה נתתי למישהי שם את הפרטים של הכרטיס אשראי שלי על איזה דף אקראי של אחת העצומות שלהם...)
חלפו עוד יומיים, והגיע יום חמישי (דהיינו, אתמול) והיה מתוכנן המפגש (כנס?) השנתי של אגודת חובבי הפרפרים באונ' ת"א. מתוך רצון לחזור שוב לכל הדוכנים ופעילי הסביבה, תיכננתי את הזמן שאני אחזור שוב לרחבת הסינמטק לשעה-שעתיים ומשם אמשיך למפגש של האגודה. במשך כיממה קודם לכן, ניהלתי גם שיחה עם מישהי דרך מערכת התגובות בבלוג שלה, ושחוץ מזה שקוראים לה נעם, לא היה לי שום פרט מזהה אחר שלה, וזה שהיא מתכננת גם לבוא לשם.
יצאתי מהבית בשעה איחור מהתיכנון המקורי שלי, וירדתי בתחנת הרכבת של עזריאלי בת"א. ישר, איך שיצאתי מהתחנה, התחושה של האי נוחות והמועקה שיש לי כל פעם שאני מגיע לעיר הזאת השתלטה עלי. חרקתי שיניים, כפייה על הראש מפני השמש ויצאתי לדרך בניסיון לנווט את דרכי על סמך הזיכרון ושימוש באזימוט כללי לכיוון. הלכתי, והתחלתי להתברבר קצת בין הרחובות. שאלתי אנשים איך להגיע, והמשכתי הלאה לפי הוראות שהם סירטטו לי עם האצבע באוויר. בדרך, חלפתי על פני שלל בתי הקפה שהעיר הזאת מציע ועל פני יושביה - שתי בחורות מרכלות על כוס קפה מוקצף, איש עם חליפת עסקים ותיק עור יושב ומקליד במהירות על המחשב נישא שלו, זוג באמצע נשיקה ושני זקנים שהיו לבטח ממקימי העיר יושבים ומחליפים זכרונות בניהם - בין כל שלל האנשים האלה על גווניהם, אני חולף עם תרמיל, כפייה וסנדלים שספוגים בעשן מדורות ושאריות עפר מטיולים ואם הם יכלו לדבר, אז כנראה הם לא היו מבינים מה פשר מעשיהם כאן.
לבסוף - הגעתי לשם. יש משהו ברחבה הזאת שלא משנה איזה אירוע (או אי-אירוע) יהיה שם, תמיד יעלה לי הזיכרון הטראומתי של סוכות שעבר שישנתי שם ברחוב, לאחר שהגעתי לשם בסוף הטיול-בדד שעשיתי על "שביל ישראל" בשביל להגיע לכנס של אייקון (ושישנתי בסוף שם בלילה גשום תחת מחסה בסוכה מתפרקת ומחוררת של הכנס ביחד עם שלל חתולי הרחוב של ת"א).
ברגע הראשון שראיתי את הרחבה מעבר לכביש, הוכתי תדהמה - לאן נעלם כל ההפינינג הסביבתי וההפגנות שהיו כאן רק מלפני יומיים? אנשים ראנדומלים חלפו דרך שם, ועוד כמה בודדים ישבו על הספסלים - וחוץ מהמכונית היברדית שלצידה נציגה מטעם החברה המייצרת, לא נותר שום זכר להפגנה ולמה שהיה מלפני יומיים. חלפו עוד כמה שניות ארוכות שניסיתי לעכל את המצב ולשקול מה אני הולך לעשות עם עצמי בנידון, כאשר האופציה לחזור הביתה לא עמדה על הפרק לנוכח המפגש של האגודה שהיה אמור להתחיל עוד כשלוש שעות. מרוב חוסר אופציות הנראות לעין, פעלתי כדרכו של אדם תועה ומיואש - נשארתי במקום, כאשר כולם רצים מסביבי. הוצאתי את ה'בָּקְבּוגֶרֵב' (כינוי לבקבוק מים שאני עוטף בגרב צמר, בשביל לשמור עליו בטיולים) ושתיתי. מסביב לרחבה, האנשים האחרים שישבו על הספסלים ושתו קפה בכוסות גבוהות נתנו בי לרגע מבט מהוהר וחזרו לעניינהם, כאשר אני נותר עם תחושת החנק. לבסוף, כעבור כמה לגימות ובהגיעי להכרה שאני זה (שכנראה?) הולך לקבוע את גורלי, הוצאתי את הספר של חוכמת הבייגלה, תפסתי פינה נוחה על הריצפה, חלצתי סנדליים והתחלתי לקרוא. זה היה ממש מוזר - לקרוא על ההוויה והבועה התל-אביבית, כאשר אתה נמצא במרכז ת"א. זה בערך כמו להסתכל על הנקודה שאתה יושב ומה מתרחש סביבה, כאשר אתה מביט על מסך שמשדר את מה שמצלמים מעלייך. קראתי, קראתי וגם קצת כתבתי. המשכתי ושקעתי עמוק בספר, עד שלפתע נשמע שאלה מאחורי.
"אחיעד?" שמעתי קול שואל מאחורי.
סיימתי לקרוא עוד שתי מילים אחרונות במשפט, מהרהר לשנייה שאולי דיימנתי ששמעתי משהו, אבל הצל שכיסה את הספר, אישר לי שמישהו עומד מאחורי. סובבתי את הראש, והשבתי בשאלה מחוייכת משלי - "נעם?".
התקווה הקלושה שהירהרתי לעצמי, בעודי מחפש מקום להעביר בו את הזמן עד לכנס התבררה לבסוף כבעלת אופציה ריאלית להתממשות. כך בפעם הראשונה בחיים שלי, העברתי שיחה באמצע עיר סואנת מכל עבר, עם אדם שכל פרטיו (וזהות כל שהיא) שהיו ידועים לי, הסתכמו רק בשמו.
אני יכול לסכם את זה רק במשפט אחד - פשוט נהנתי להקשיב ולקבל דעות שחלקן שמנגודות לגמרי לדעותי, בלי הצורך כל שנייה להתגונן כנגד התקפה עתידית על כל דעה משלי שאגיד ולא תעמוד בסטנדרט של הצד השני.
(תודה רבה נעם, ממש נהנתי לפגוש אותך ^^ )
הזמן התחיל לעבור ולדחוק, ושעת הגג (שקבעתי לעצמי מראש ב- 12 וחצי) חלפה בעוד רבע שעה. נטשנו את הספסל, הלכנו לעבר תחנת הרכבת ובכניסה נפרדו דרכנו. הרכבת במיועדת הגיע יחסית מהר, ובירידה מימנה התחלתי להתקדם בזריזות בלמעלה המבוך לכיוון האונ' (כאשר בדרך פגשתי גם מכרה חביבה, ולקח לי עוד כמה שניות לעקיף עמוד בשביל להגיע להסכמה שזאת היא ולא כפילה רשעית שלה ~ )
הסתבכתי שוב בתוך המקום הענק הזה העונה לשם "אונ' ת"א ", אבל בסוף הגעתי לבניין הנכון ופגשתי (לראשונה) קובץ אנשים סביב ערימת הביטאונים החדשים של האגודה כאשר לצידם אוסף פרפרים קטן (אבל מרשים), ועוד כמה קופסאות ושתילים היו מכוסים בגלמים וזחלים מרשימים של פרפרים, אבל לעומת זאת, ההפתעה האמיתית הייתה לגלות (במקרה) שאחד מחברי האגודה גר בישוב שלי - ולא רק זאת - הוא גם גר ברחוב שלי, כעשרה בתים משמאל - עולם קטן, לא? :)
התחיל סבב הרצאות, כאשר בין לבין אנשים מדברים, שואלים ויוצאים מדי פעם לאכול משהו להתערנן. כאן אני מודה - בשתי הרצאות הראשונות ממש התחלתי לנקר מרוב גרפים - אבל השאר היו פשוט מרתקות עם שלל תמונות והסברים וגם המרצים (שהם חברי האגודה וחובבי פרפרים מושבעים) העבירו עם המון התלהבות.
עוד צילום קבוצתי של חברי האגודה (במפגש השנתי ה- 24! ופעם ראשונה שאני גם לוקח בו חלק), ולאחר מכן נאלצתי בגלל הזמן שהתחיל להיות מאוחר לשוב הביתה (בלי הטרמפ שהוצא לי, ע"י מי שהתברר כשכני).
הדרך חזרה, הייתה דרך ספוגת קרינה למוח מרוב טירטורים מצד שתי ידידות לקבוצת מדורה שלנו בשאלה "נו אחיעד - איפה אתה?!?!", כי הן כל פעם השיגו אותי בתחנה אחת בדרך הביתה, ולבסוף גם טרפסתי ספירנט בשביל לחצות כבישים לעבר הכניסה למושב כפר טרומן לצורך קבלת הטרמפ המיוחל (שאני הקדמתי אותו והן סתם הלחיצו אותי!! חוסר רחמיים שלא נסלח, לא נשכח - והכי חשוב - נרשם בתור נקמה חביבה לעתיד :P )
חזרתי הביתה והתקשרתי אליה -
"את פנוייה הערב?" שאלתי אותה בתקווה.
היא השיבה שכן, אבל לא יודעת אם יש לה כוח לצאת מהבית הערב. בכל מקרה, סיכמנו שאחרי שאני אסיים את העבודה בחלוקת ספרי טלפונים לאותו ערב (נשארה עוד שכונה אחת!!!), אתקשר אליה ונראה מה מצבה. עם מצברוח מרומם וטוב, יצאתי לאסוף חבר של אחי (שאליו הצטרף עוד חבר בהתנדבות) וחילקנו ספרים במרץ במשך שעה, ולבסוף סיימנו את השכונה ושיחררתי אותם לביתם. חניתי ליד ביתה עם המון פרפרים בטן (בכל זאת, היה היום את מפגש האגודה, לא?... ^^ ) והתקשרתי אליה. לאחר קצת הפעלת שיכנועים שנלך לראות אם יש הקפות ליד הבית-כנסת לצאת החג, היא יצא החוצה ופגשתי אותה. הרגש בפנים כל-כך רק רצה לקפוץ עליה בחיבוק ענק ולספר לה עד כמה התגעגעתי אליה במשך היומיים האחרונים שלא ראיתי אותה, אבל התאפקתי. הסתובבנו לבין הרחובות שהיו די ריקים מאדם ועליהם נח האוויר הקריר של הלילה. סיפרתי לה על החוויות מהיום החולף, והיא סיפרה לי על החוויות שלה מאיזה חנות בגדים חדשה שהיא מצאה במושב הסמוך עם אמא שלה. סתם דיברנו וקישקשנו על דברים סתמיים, אבל שהיוו עבורי המון משמעות במהלך השיחה עימה. עד עכשיו מבדרת אותי המחשבה של עד כמה ניתן לדבר ולקשקש על הברחשים שיש על הדשא בביס"ש באלון-תבור (לאיפה שאני הולך שנה הבאה)...
שהגענו ליד הבית שלה, התישבתי על שפת המדרכה והיא עמדה מולי, והירח היה מאחוריה. היא סיפרה לי עוד כמה סיפורים משלה, ואני רק הוקסמתי מימנה עוד ועוד - ובאותה מידה - אובד עצות יותר ויותר בנוגע האם להגיד לה או לא.
נפרדנו לדרכנו בחיבוק האהוב והעצוב של הפרידת לילה טוב (כך לפחות אני הרגשתי), וזהו, כל אחד חזר לביתו.
עוד יום חלף -
שבת שלום.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
