 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 חוזרים למקורות - כי אין כמו להדריך בגבעות
בחיי, מעטים הדברים שיכולים להיות כה טובים עבורי, כמו להדריך בסל"ת (סיור ללא תשלום) של חוגי סיירות. עוד בשנה שעברה, תמיד שהיה סל"ת הרכזת של החוגים במודיעין כבר ידעה שתוך טלפון אחד, ואני מתייצב להדריך שם. זה משהו שפשוט נשאבים אליו, אם אתה ממש אוהב את זה - אתה מדריך עם חו"סניקים אחרים, שמטיול לטיול הקשר שלכם פשוט מתחזק (גם אם ככה בשטוף אתם לא בקשר), וגם להדריך משפחות שזה פשוט כיף, כי זה לא קבוצת ילדים מחורבנים ונוטפי הורמונים בכיתה ז' שהורסים לך הכל.
איכשהוא דבר הסל"ת הזה פשוט התגלגל אלי, ולאחר בירור עם מי שהיה הרכז שלי בשנה שעברה, העסק התבהר. למרות שזה היה קצת מעליב שכולם קיבלו על זה הודעה במייל חוץ מימני (אני אשם שאני לא ממודיעין והסביבה?), הצלחתי לארגן הדרכה מאגניבה על צייד בלתי חוקי של דורבנים (נו, המכרסם עם ה- 40 סמ' המפורסמים, לא הלהקה.). מלא התלהבות, חזרתי מחברים אתמול - או למעשה היום? - בשתיים לפנות בוקר, והלכתי לישון בצורה כזאת או אחרת .. הצלחתי לגרד 6 שעות שינה תיקניות, וקמתי לעבר יום הדרכות. התארגנות אחרונה, והופ! קפיצה לאוטו ושוב את אותה נסיעה מוכרת עד לגבעת התיתורה במודיעין. להפתעתי הרבה, לא היה עומס על החניה באזור וחניתי ליד השביל שעולה לגבעה. נעלתי את הידית הילוכים, הוצאתי את התרמיל למדרכה ואז (!) או אז (!) התחוור לי לגלות, שהדרכה המאגניבה שלי על הדורבנים נשארה בבית. לחזור כבר אי אפשר, ומבואס התחלתי לעלות על גבעה, מנסה לחשוב על איזה דבר אני אוכל לאלתר עכשיו הדרכה מהירה. לבסוף, הגעתי לתחנת הדרכה של הרכזת שדי הופתעה לראות אותי צץ שם לפתע, לאור זה שלא הודעתי לאף אחד שאני מגיע. סיפרתי לה על ההדרכה האבודה, והצעתי שאדריך על סתווניות האחרונות לעונה שעוד נשארו קצת בין הסלעים.
"אבל יש לנו כבר כמה שמדריכים על פרחים" היא השיבה, מנסה כבר מראש לכוון אותי לנושא שלה.
אז אני יכול להדריך על אורן!
"אבל יש פה רק אורן אחד"
אני יכול לתפוס מהר עקרב, ולהעביר עליו תחנה!
"יש כבר תחנה של החי מתחת לאבן. מה עם משהו על פרפרים? .. אתה איש הפרפרים שלנו!"
אבל חוץ מכמה לבנינים לא היה איזה משהו שממש היה מה להגיד עליו, והדרכת פרפרים שלי, נשארה בביס"ש. הסתכלתי מסביב ובחנתי על מה אני אוכל להתחבר בקלות מסביב, ותוך רגע ירד לי האסימון - תגידי, מה עם קקטוסים?
היכולת של לפתח תוך כמה דקות הדרכה קצרה על המצאי בשטח, זה משהו שפיתחתי בשנתיים שיצא לי להדריך בסיירות ובהדרכות הקהילתיות, ולשמחתי זה משהו שהולך לי גם יחסית בקלות. נכון שהוא קצת מקטרע לעומת הדרכה מושקעת מראש, אבל אם אתה מראה למודרכים שלך, שבאמת אכפת לך מהם, אז אפילו אם תדריך להם על הקרח שבמקפיא שלהם, תקבל מהם בחזרה הבעת תודה אמיתית, וזה באמת שווה את הכל.
אם תבדקו מה הציוד הקבוע שיש למדריכים בחברה להגנת הטבע (ומדריכי ביס"ש בפרט), תגלו שמעבר למים ולכובע, לוח מחיק זה גם חלק מציוד שהולך איתם קומפלט לכל מקום - נו, ואז מה עושים? - פשוט מאוד! מציירים גוש קקי ולידו את האות י' עם איקס. משמאל לזה, מציירים מטוס ולידו את האות מ' עם איקס. עכשיו, מה קיבלנו? יפה מאוד, קקטוס! אחרי שהמשפחות פותרות את החידה הזאת, אתה מספר את הדברים המעניינים בצורה מעט סיפורית, עם קצת הצגה בשביל הילדים. אז נכון שבפעם הראשונה והשנייה, אתה שוכח פה ושם משהו שרצית להגיד, אבל אחר כך זה פשוט זורם לך כמו מים.
הדרכתי, עשיתי אתחנתא לקפה וחזרתי לעוד סבב הדרכות. חלק מהפעמים המשפחות היו ציניות וקצת רקובות, אבל בכללי זכיתי לאותו אושר פשוט וחביב מהסיפוק האדיר הזה בלהדריך. אתה יכול לנתק לרגע אנשים מחיי היומיום שלהם, ולתת להם את האפשרות לשמוע על קקטוס שלמרות שגדל להם מתחת לאף, הם כ"כ רחוקים מימנו. בתור מדריך, בעצם מספר את הסיפור של אותו קקטוס בשטח לאנשים, ולך תדע? אולי אחד מאותם עשרות אנשים שהדרכת היום, פתאום יחליט שהסביבה הפתוחה חשובה לו מעבר לעוד פינת מנגל בחוץ עם המשפוחה.
הדרכתי כמה שעות, עד שלבסוף קיפלתי את הבסטה והלכתי לבקר ידידה חו"סניקית מהתיכון שגם באה להדריך שם. לאחר שעזרנו קצת בדוכן כניסה, הלכנו לנגב טחינה עם קפה שחור, מתחת לעץ שיזף גדול ועתיק. דיברנו, אכלו ונפרדנו בברכת "שבת שלום" מאנשים שטיילו שם, אבל הסיפורים על התיכון ועל הטיולים האחרונים שהדריכה בסיירות, עשו לי געגוע לתקופה שלי שם.
שבוע ארוך ומעניין בפתחו,
והעיקר? שיהיה אחלה ~
קקטוסים, עמוד דום! יא חו"סניק, מי אתה בכלל?!
| |
תחילתה של שנת שירות
אז זהו, עכשיו אני ביממה של רגיעה בין הקורס מד"מים (מדריך מתקדם) לבין הקורס מבוא לשנת שירות (ניווטים והישרדות בנגב, ויחי הקיץ) - והמיום בערב, אני מתחיל את השנת שירות שלי!
טוב, נו. לפחות באופן טכני שכזה. אחרי החמישה ימי קורס הזה, תיהיה לי אתנחתא של פחות משבועיים ואז אני אצא לשנת שירות, ואתחיל את השלב הראשון בהכשרה. (ועדיין מדהימה אותי המחשבה, שמחר חברים שלי, אשכרה יתחילו את השנת שירות שלהם במסלול הקהילתי של החלה"ט - איך הזמן טס, בניגוד למה שנראה לי עד כה).
אבל יש לי עוד כמה שעות, אז למה ישר לרוץ קדימה? יש לי עוד להתעסק מספיק בקורס שסיימתי רק אתמול, ויעסיק אותי עוד הרבה זמן - בין אם זה דברים שלמדתי, האנשים שאני כל כך מתגעגע אליהם והווי המיוחד כל-כך שמתפתח בין החבר'ה של חוגי סיירות.
בסוף הקורס שלנו היה בביס"ש הר-מירון. כל הזמן חשבתי שזה יהיה בביס"ש הר-הנגב , כי שמעתי איפהשהוא את המילה "הר" במקום ששולחים אותנו לקורס, ולכן ישר זה התקשר לי לשם. עם זאת כנראה טוב שכך, כי אחרי הכל שנה הבאה אני הולך להדריך גם שם, כי זה חלק מיחידת הדרכה "גליל" שאני אהיה שם - והחבר'ה מהקורס די התלהבו מהמקום ^^ (ומי יודע? אולי זה יתן להם זריקת מרץ לבקר אותי)
"נו, אז כבר עם הקורס מד"מים?!"
אחח, היה פשוט אדיר! התחושה של פריקת הקושי ומציאת כלים להתגבר עליהם בהדרכה, זה תרופה שאין תחליף לה בשום מקום אחר. גם המושג "חינוך" הופך להיות מילת המפתח, בניגוד לשנת תיכון ששם רק קיללת את מערכת החינוך הדפוקה שאתה נאלץ להיות חלק מימנה (למרות שלמורים יש כוונות טובות בדרך כלל, אבל כמעט לרוב זה נתקל בקשיים בדרך, עקב מבנה המערכת והסובב אותה)
גם האנשים כבר הגיעו לשם בוגרים יותר - לא אותם חניכים בימי התיכון שבאים ללמוד את השאלה "איך להיות מדריכים?" כמו בקורס מד"צים, ויותר מתגבשים בתור שכבה בוגרת, מאשר לימדה תכל'ס - אלא מדריכים שבאים ללמוד את השאלה "איך להיות מדריכים טובים יותר?". פתאום, כל המירמור מהקבוצה, מתחלף באנרגיה ותקווה טובה יותר, אבל מתגנב גם עצב מהצד - כל השאר הולכים להדריך בחוגים עוד שנה, ורק אני הולך להדריך בעיקר טיולים שנתיים, ולא כמו פעם בחוגי סיירות.
עבורי, הקורס מד"מים היה גם מעיין טקס פרידה שכזה - נפרד מהאנשים שכל כך נקשרת אליהם. במהלך הקורס שלנו, היה גם קורס רכזים של סיירות, וכל הרכזי חוגים, מל"שים ועוד כמה אחרים (ואולי גם כמה מהביס"שים) הגיעו לשם - והחשוב יותר, שגם שנים הרכזים שלי (רכז מרכז, ורכזת מודיעין - מודיעין זה תת-אזור במרכז) הגיעו לשם. את שניהם לא ראיתי כבר הרבה זמן, ופתאום שפגשתי אותם שם, הבנתי עד כמה הם הולכים להיות חסרים לי, מרוב שניקשרתי אליהם מבלי שהרגשתי בכלל.
הרכז כל הזמן יורד עלי שאני "רקוב", כי הלכתי למסלול המרחבי (ביס"ש) במקום לקהילתי (חוגי הסיירות), וככה נפתחת סאגת ירידות הדדית ומצחיקה, שהוא יורד עלי שעתידי לשנה הקרובה הולך להיות בלהדריך טיולים שנתיים של ילדים זבי-חוטם מעפנים, ואני יורד עליו על זה הוא "אוי אוי אוי, פרצתי דיסק בגב!" וסתם על עוד כמה דברים - אבל כמובן שהכל מצחוק, והוא אחד מהאנשים הכי מצחיקים ושכיף לי איתם.
במהלך הקורס, שהיה לנו הפסקה בין השיעורים (שם הם קוראים לזה "משבצות", כי שיעור נשמע כמו משהו של בית ספר), פגשתי אותו עם עוד כמה חבר'ה מהקורס. שאלנו אותו מה קורה לגבי החו"סון (העיתון מחנה של החוגים) המיוחל, והוא השיב שנקבל אותו בדואר, ואז הוא פנה אלי - "למרות שאתה כזה רקוב שאתה נוטש אותנו, חסר לך שאתה לא ממשיך לכתוב לחו"סון!" ^^
בתחילת הקורס קיבלנו קרטון ביצים, ועל כל ביצה היינו צריכים לצייר את אחד החניכים שלנו (כמובן שלרובנו היה פחות מ- 12, כך שהשאר קיבלנו את האפשרות להיות החניכים הדימיונים שלנו). לאחר מכן, לכל מקום שהלכנו (לחדר שלנו, למועדון שלמדנו שם, לחדר אוכל, להליכה בין המקומות - ולמעשה בכלל), היינו צריכים לקחת את ה"חניכים" (הביצים) איתנו, והסתכל עליהם מדי פעם. כמובן, שההומור והווי הגיעו תוך רגע עם -
"התיישבת לי על הביצה!"
"תביא לי בבקשה ת'ביצים"
"הוא דפק מקל בביצים שלי!"
"אתה יכול בבקשה להחזיק לרגע ת'ביצים שלי?"
(ועוד הנה והנה בלי סוף)
רק בלילה, כדי שה"חניכים" לא יתחילו להסריח יותר מדי, הם הוכנסו למנהלה (שהלוא היא, המקרר כמובן).
בערב האחרון, עשינו ערב הווי - והוא לקח את הערב הווי של הקורס הקודם שלנו בכיס הקטן! אני לא יודע אם זה בגלל שהגיעו פחות אנשים (49 בקורס הקודם, והפעם רק 17!), או בגלל שעכשיו היינו גם יותר בוגרים עם חוויות ובכל אחד ואחת באמת השקיעה יותר והופיע (אפילו אני הייתי בשלוש קטעים, כאשר את האחרון שכחו להגיד לי שאני מופיע בו... אבל יחי האילתור).
חלק מהקורס שלנו, נע סביב "העברת הפעולה", כאשר דרך העבירו לנו שתי פעולות (עם הקשר בניהם), ואז היה לנו דיון על "התנסות - עיבוד - ישום" שנלמד על דגשים שאנחנו מעבירים פעולה. לצורך זה, בהתחלה העבירו לנו בצורת הסוואה והתגנבות, ואז היה לנו כמו משחק בצורת צוות של הפלמ"ח שצריך להגיע למגדל מים שקאוקג'י כבש - דבר שהוביל לנו את הקורס די בצורת הומור עם הקשר על הפלמ"ח. (אני הייתי "הנווט אפריים")
כאשר התחלנו לעבוד על הערב הווי, עלה לי הרעיון לעשות קטע על "המומינים הפלמ"חניקים", שזכה להיות אחד מהקטעים המצחיקים ביותר שהיו! (למרות שהתפקיד לי היה יחסית קטן - בתוך קטע של 2 דקות). מסובך קצת להסביר מה היה שם, אבל אם יהיה לי את הקטע (צילמו בוידאו), אז אני אנסה לעלות אותו ליוטוב (למרות שאחרים כבר בטח יעשו את זה, אז מהטוב)
היה כיף ומאגניב, ואין לי ספק שהקורס הזה עשה לי ת'חופש, ולמרות שיש עוד המון לספר, אני אפרוש כאן. (רמז - תרימו צלצול ותבואו לבקר! תקבלו לישון חינם על הדשא באלון-תבור! מוחע :P )
נשתמע (?)
| |
לא שוכחים את גלעד שליט, על הדשא שמול הכנסת
קמתי אתמול בבוקר, עייף ועם מצברוח ירוד מעט נוכח הידיעה שיש לי משמרת לילה בעבודה. השעה כבר התחילה להיות מאוחרת, ובתוך דקות ספורות אירגנתי במהירות תרמיל עם אוכל, מים וכפייה (ומוזיקה לדרך הארוכה), ודרכי פנתה לעבר הכביש הראשי, בשביל לתפוס טרמפ לעבר הצומת. כעבור כמה דקות, איש אחד עצר והציע לי את הטרמפ לכיוון המתאים.
במהלך הנסיעה התחלנו לדבר וסיפרתי לו על ההפגנה, שהרבה אנשים מהחלה"ט הולכים להגיע, כי אמא של גלעד שליט הייתה (או שעודנה?) שם, ויש התגייסות גדולה בקרב האנשים שם, וכך בין היתר גם אני קיבלתי את ההזמנה שהופצה במיילים. לבסוף, הוא הוריד אותי ליד התחנה ואיחל לי הצלחה בהפגנה.
זה נראה לי גישה קצת מגעילה, שמאחלים למפגינים "בהצלחה". הרי אנחנו לא מפגינים למעננו, אלא למענו! לנו הרי לא קשה לשבת ולהתלונן כל היום בבית תחת המזגן, עד כמה המצב חרא, לא עושים כלום בממשלה, שאנשים צריכים ללכת להפגין... זה קל מאוד וסתם עושה מורל מחורבן לכולם עד כמה הם מסכנים - אם זה היה קורה לכם, גם אתם הייתם רוצים שאנשים לא ישכחו אתכם, ויפנו לכם עורף של אדישות וציניות.
ניסיתי לתפוס פיסת צל, מבין מקומות הצל המועטים שהיו שם בין התחנות שבצומת, אבל החום שרק היה במגמת טיפוס לא נתן מנוס בשום מקום. לבסוף, אחרי זמן שהאומנם לא נראה כמו נצח - אבל עם הטמפ' המטפסת נראה בהחלט ממושך הרבה מעבר מהממתנה הרגילה, האוטובוס הגיע ותפסתי חלקת ריצפה פנויה במעבר, בחלל הדחוס הנוסעים. שמתי אוזניות, והקשבתי לשירים שנותנים לי מפלט ותקווה דרך קבע (ובדרך גם היה לי הירהור מבודח, על זה שאני שומע את "בוא אל הגליל" ואני בכלל בכיוון ההפוך - בדרך לירושלים). בעוד שבהתחלה הייתה תקווה להגיע בזמן עד 10, ההגעה לשער הגיא נתנה סטירה חזקה לאפשרות הזאת עם הפקקים המטורפים שרק התחילו באזור הזה, ומשם עד לתחנה המרכזית נאלצתי לעשות טרפייה חזקה למערכת העיכול שלי, שלא תשחרר בין הנוסעים את תוכנה של ארוחת הבוקר.
לאחר זמן שנראה לי כמו נצח, הגעתי ירושלימה ונחרדתי במהלך הליכה הקצרה ברחוב לעבר התחנה השנייה, עד כמה שהעיר הזאת פקוקה (ודווקא ביום חשוב כמו זה). עם זאת, כאן גם הבליחה בי תקווה שאם אני נתקעתי כ"כ - אז אולי גם שאר המפגינים (?). לאחר העליה על האוטובוס לעבר משכן הכנסת (שיט! רק עכשיו סיימתי נסיעה אחת, ועכשיו עולים שוב על האוטובוס?!), ונסיעה שגם נתקעה כל רגע עם הלחץ המטורף בכבישים (לצד החום המעיק), הצלחתי להגיע לשם, עם הקלה מהמחזה שרק עכשיו ההסעות המאורגנות של המפגינים פורקות את נוסעיהן.
הוצאתי את הכובע מהתרמיל והתחלתי לטפס בין נחיל המפגינים לעבר רחבת הדשא שבגן הוורדים (רציתי להשתמש בכפייה, כי הכובע מעפן, אבל קצת חששתי מתגובה - עם סיכוי קלוש, אבל אפשרית - של פגיעה בכבוד האירוע). בין ההמון, זהיתי נציגויות של תנועות הנוער השונות, אבל אף לא אחד מהחוגי סיירות - למעט כמה מהרכזים מהחלה"ט. לא איבדתי תקווה, והרמתי טלפונים, ביררתי עם הרכזים, אבל לבסוף ההכרעה הגיעה - בחוגי הסיירות של החלה"ט - האדישות ניצחה (וזה למרות שכבר הפיצו מראש מידע והזמנות באימיילים של כולם).
מתחת לסככת בד שנמתחה, התחילו להתקבץ קבוצות ובודדים של מפגינים בעקבות הצל והפצרות המארגנים שהם רוצים להתחיל. התקשורות התמקמה כטבעת מסביב לקהל, ושלחה באנשים אקראים בקשה לתגובות - אבל בניגוד להפגנות הרגילות ועל אף החום הלוהט, לא הייתה התנפלות והכל נעשה בצורה של רגועה להפליא (מצד המפגינים, קצת פחות מצד התקשורת), וכאן למעשה תפסתי את זה במה שהיה חבוי בתת מודע במהלך הדרך - נכון שחם, נכון שקשה ומעיק, אבל אנשים שוכחים מעצמם נוכח הדגל של "לא שכחנו את גלעד שליט". אנשים היו אנושיים, עזרו ותמכו אחד בשני, גם אם לא הכירו מעולם.
ההפגנה החלה, ואנשים התחילו לעלות ולדבר. אחד הנחה את ההפגנה, כמה חברים מהישוב שלו שרו וניגנו, מישהו שהיה בשבי במלחמת לבנון הראשונה סיפר על התחושה שלו שם עם התקווה בעקבות הידיעה הברורה שלא ישכחו אותו, ההורים שלו זעקו את כאבם באיפוק, מאיר שלו דיבר ופתאום והאיר כמה דברים בצורה אחרת, ועוד אנשים-אחר-אנשים. בניהם, הייתה גם אם שכולה שבנה נהרג במלחמת לבנון הראשונה, ואמרה שהיא מוכנה שישחררו את רוצחי בנה, למען חילופי השבויים עבור גלעד שליט (ופתאום ראיתי את המשפחה שלי, והחזקתי חזק. דמעה קטנה ביצבצה ואיימה ליפול, בעקבות 18 ימי זיכרון שחלפו).
את ההפגנה חתמנו במעגל גדול של החזקת ידיים. משמאלי החזקתי יד לאישה בגיל של סבתא שלי, ומימיני החזקתי יד לילד בגיל של אחי הצוציק - לאנשים אכפת, והגיל כאן לא משחק מדד.
לקחתי חלק כבר בכמה הפגנות, אבל מעולם לא הייתי בהפגנה כמו זאת. הפגנה שכוחה לא בצעקות, השלטים המונפים בכל פינה, משרוקיות, תופים, מגפונים וקפיצה מעל גדרות (של גוזלי חופים בכנרת).
כאן, הכוח היה טמון בשקט. באחווה האמיתית שאנשים חשו איש כלפי רעהו.
שנה ויום חלפו - אסור לתת לאנשים לשכוח.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
