כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מאי 2012
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 שיטוטי מכתש רמון
היינו בדרך למצפה רמון, אבל קצת דרומה מזה. רצינו להגיע למכתש. קיץ 2011, והיה כל כך יבש. כל כך שומם. כל כך יפה היה שם, מדבר בלי טנקים ובלי צבא. אמיתי כזה, סאלמת.
יומיים וחצי מהכביש שחוצה את המכתש במרכזו, בין אילת למצפה רמון ועד ישוב ספיר בכביש הערבה. קצת שבילים מסומנים, הרבה שיטוטי ואדיות.
בח'ירבה של חאן סהרונים

וזהו, יש עוד המון מה לכתוב ואין זמן לפני שחוזרים לצבא.
| |
 הרגע שנחדלו שידורינו בארץ
עד לא מזמן, ממש פסח האחרון, בכלל לא היה לחץ על לטוס מכאן. לחצות את גבולות הארץ ולראות משהו זר. נוף אחר, אנשים שונים. וכעת בוער שורף ומכאיב, פשוט לעוף. לטוס. להלעלם.
זה היה בטיפוס להר עריף בפסח האחרון, 2011. תיכננתי לטפס להר שאני חולם עליו כבר 4 שנים, מאז שהייתי שמיניסט פעור. כזה שרק מתחיל לשאול את השאלות ולחלום בהקיץ על עולם אחר. מתחיל להתפכח מכל מה שהחברה ומערכת החינוך הלאומית מצדיקות, לא נותן מקום לשאלות ובטוחה בצידקת דרכה. אולי באופן מוזר, דווקא מכיוון שנהפכתי למדריך בטיולים שנתיים של בתי ספר - לחלק בקבוצת הסגל בטיול, יכולתי להתחיל לשאול את המערכת שאלות ולאתגר אותה ברעיונות ודרכים שלא יכולתי בתור חניך ממושמע.
בערב שלפני הטיפוס ישנו באיזה ואדי צדדי כזה, מקום מספיק קרוב להר שנוכל להתחיל את הטיפוס מוקדם. למחרת קיפלנו את הדברים, העלמנו את המדורה ולא השארנו מאחורינו שריד לשהייתנו, מלבד העקבות של הסנדליים במקומות שהחול רך בהם יותר. הכל עבר אללכיפאק, עד לטיפוס. זה לא שהוא היה כזה נורא, אבל הוא אכן היה מתיש. אני לא יודע אם הוא הרגיש לי כך בגלל שלפתע לא טיילתי לבד, אבל היה משהו אחר. לפתע בעליה למעלה, הרגשתי שאני מת לעוף משם. קיבינימט, אני פשוט מת לעוף מכאן! אבל רגע, מאיפה מכאן? לא, זה לא היה המדבר שגרם לי לסלידה. אבל העטיפת במבה בעברית, והמטרת שלדה הרחוקה שראיינו, ואנשים שחלפו על פנינו בפסגה וצעקו בשפתי. אולי גם חלקם שלחו מבט מזלזל, קצת מתנשא. ואולי זה המדים. כבר כמעט שנה שאני מטייל עם חולצת ב', חולצת טיולים מדהימה! סופגת זיעה וגם מאווררת, עמידה מאוד וגם לא עולה לי לגרוש...
אבל,
אני מת לעוף מכאן.
בלי תוויות של צה"ל, בלי לחץ חברתי שימנע ממך לדבוק במשהו שאתה מאמין בו, בלי לנסות להוכיח בצורה שקרית מי אתה. וכעת, אחרי כמעט שנתיים ושבע חודש בצבא, מותר כבר לצעוק עד מתי (לא) אהיה בנאדם חופשי לחשוב לעצמי בלי הזרקת הטימטום העיוור שמנחים אותנו. מזריקים לנו מצד אחד מילים יפות על שיוויון, כבוד האדם וטוהר הנשק. מנגד, אנשים משפילים את חברים שלהם. משיגים את שלהם במערכת החונקת בביריונות חוקית.
וזהו. רק צריך עוד לקרוא. ולהעלם.
שם למעלה. בראש העריף.

| |
 יציאת השיריונר אל ההר האסור
פתחתי את המפה של מערב הרמון, והתחלתי לעבור עליה. זמן טוב לעבור עליה, לאור זה שרובה מסומן כשטחי אש האסורים לכניסה ברבות ימות השנה ורק בפסח וסוכות מגיעה הגאולה והעם יכול לנהור בהמוניו פנימה. אל השטחים האסורים - אל שדות המדבר הזרועים בפצמ"רים ורקטות, שרידי מטרות וסודנים הנסים על נפשם לצד מבריחי סמים מחצי האי סיני.
מצאתי את מצפה רמון בחלק העליון של המפה, קרוב לגבול הנייר המנויילן. מהישוב המנומנם נמתח כביש דרומה לאילת וקצת צפונית אליו, בצומת הרוחות, מערבה עד הגבול עם מצריים. כמה קילומטרים טובים משם, על דרך אספלט עקלקלה וצרה סלולה הדרך שתיקח אותי אל עומק השטח האסור. חייב להגיע, ויהיה מה אני מטפס על הר עריף בחג הזה. בפסח האחרון שלי בצבא.
טיפסתי בפעם האחרונה על העריף מלפני ארבע שנים, בזמן שהייתי תיכוניסט צעיר ביב' ולא הבנתי כלום מהחיים שלי. אפילו לטייל לא באמת ידעתי, סתם הייתי צעיר נלהב עם הרבה תשוקה ובלי יותר מדי ניסיון בלהסתדר לבד. לפעמים זה נראה לי מוזר, כי עכשיו אחרי שכבר טיילתי הרבה וזה לא שאני מרגיש שקיבלתי איזה ניסיון מיוחד או כלים וידע יחודיים שלא ידעתי עליהם בעבר. זה פשוט כמעט נטו ביטחון בידיעה שאני יכול להסתדר. מוזר עד כמה עניין פסיכולוגי חזק יותר מתודעה מעשית.
ידידה ותיקה מהחוגי סיירות ששמעה על הטיול לא חשבה יותר מדי, והחליטה גם להצטרף להזדמנות שלא מגיעה בקלות מדי יום.
בפסגת הר עריף, קצת למטה - צולם כמחווה לאיש יקר שהביא אותי לראשונה לראש ההר.

יש כל כך הרבה מה לספר על הדרך, אבל חבל שהזמן לא מאפשר (כן, צבא צבא... רק לעוד חצי שנה!)
מה שכן, יש אירועים שלא יכולים לעבור בשתיקה, כמו האירוע הזה - במהלך הדרך, נתקלנו לפתע בחרדון צב הדור (!), לטאה נדירה שאני כבר שנים מת לראות. ישר, אסור לפספס אף רגע, נשכבתי עם התרמיל על האדמה בשביל לצלם את התגשמות החלום הגדול. לקחתי תמונה ראשונה, וזחלתי קצת. עוד תמונה, ועוד קצת זחלתי. הגעתי ממש כמעט 30 סמ' מהחרדון והוא לא זז. חשבתי לרגע שאולי הוא מת? לא, הוא נשם.
הבאתי את המצלמה לשותפה והתחלתי לקום, כשלפתע זה קרה. כך, משום מקום, אותו מר חרדון תקע בי מבט של פסיכופט וזינק עלי! מבולבל מיכולות האקרובטיקה המרשימות כשלא הייתי מוכן אליהם, נרתעתי אחורה והוא נפל מימני. לא הספקתי אפילו להבין מה קרה, והוא זינק עלי שוב ה.. ה.. מה הוא חשב לעצמו? מתחיל לברוח במעגלים מחרדון בגודל של יונה, מתנדנד ממשקל התרמיל עד שתפסתי את עצמי לרגע. נעצרתי, תקעתי בו מבט זועם וביני לבינו, ידענו שזה הסוף שלו. אני הולך לתפוס אותו, ככה. השלכתי עליו את הכובע שלי והתקרבתי, ובתגובה הוא הציץ אלי בחזרה במבט מלגלג וברח למאורה שלו. פחדן.
חרדון צב הדור צעיר - התגשמות הפלא והחוצפה

| |
דפים:
|