גשום וקר לך. טיפות מעצבנות מרטיבות לך את הסרבל שגם ככה עשוי בד נומקס דק שמיועד להיות חסין אש, אך לא נגד הקור והרטיבות שמציע לך בשפע החורף בגולן. בעבר זה נראה תמוה, איך אפשר למצוא את עצמך סובל בכזה מקום יפה. הרי זה סוג של טיול, לא? אולי. בסופו של דבר, כל החיים הם סוג של טיול. רק שלפעמים גם גשם באמצע היום, יכול להיות עוקץ כמו שנגמר הקפה בזמן שאתה מרתיח מים מול נוף יפה. (יו נו, אול ד'ה באסה)

יצאתי הביתה, לאחר שכבר עמדתי לשכוח באיזה כתובת אני גר. ונכון, זה לא שסגרתי משהו חריג במיוחד (כולה עשרים ואחד, לא ריתוק של חודשיים..), אבל מאז שעליתי לגולן והכנו את הפלוגה למגורים לא ירדתי מהרמה (רמת הגולן, למרות שגם האיכות שנוייה במחלוקת). יש משהו שכאשר אתה מגיע למקום חדש בצבא, עד שאתה לא חוזר בפעם הראשונה הביתה יש משהו תקוע בספירה של הזמן. אין לך את החלוקה של "ואי, איזה קדר היה בשבועיים האלו ואז הלכתי לטייל בקרני חיטין..". אתה פשוט תקוע בנאחס של מקום חדש, בלי שיהיה לך קיטוע של פרקי נשימה מעל הביצה הצבאית עם החיים האפרוריים.

ואז הגיע יום חמישי.

לקחתי הימור מלפני שבוע. החלטתי להחליף שבתות ולהשאר צוות שמירה כדי שאוכל לצאת ביחד איתה, אחרי שחודשיים (חודשיים! הו חודשיים ארורים!!) שהיציאות שלנו לא תואמות. במונחים של שיריונר מדובר באופציה שיכולה להיות הימור שבכלל לא בא ברגל - או בזחל (ועוד מט"ק שיציאותיו מונחות על קצה הגרדום באופן תמידי, ובמיוחד עם סגל קצונה שהאף נוסק מעל ענני החרמון). לקחתי את האופציה וסגרתי. שישי - שבת - ומחצית מראשון, שכמעט אין לך קצינים על הראש, למעט מ"פ חולה נפש שבא על אזרחי לעבוד כמה שעות בשבת.

כמה שתיכננתי - לקפוץ דרך הפרצה בגדר אל עולם אחר של גולן. לחפש מעיין, לבדוק ח'ירבות סוריות ישנות ואפילו סתם לחפש ניצני פריחת חורף מחוץ לעולם הטנקים הטכני שמשמים לך את הנשמה עם חלקי מתכת שמאיימים להוריד לך את הידיים והרגלים, לא פחות ממה שהם מאיימים על אוייביך. (באמת, לאחר שנה עם המפלצות פלדה האלה, אין לי ספק שהחיים של חי"ריניקים קלים בהרבה משלנו. באמת שיותר קל נפשית לחיות בעולם של סחיבה וריצה, מאשר לתלות את חייך במכונה שדורשת ממך כוחות נפשיים ופיזים סביב השעון.)

ואז הגיע החדל.

מישהו בפלוגה המקבילה לשלנו בגדוד, אחד הטענים, נפגע בתאונה מחרידה בזמן תרגיל. תחמושת שעמד להחליף באימון, התפוצצה לו באופן משונה ביותר והורידה לו את הכף יד וניקבה לו את הריאה. כל החטיבה בטרואמה, חדל אימונים. מישהו מכיר אותו אישית, אחר מכיר את הפקד בטנק באירוע, השלישי היה עם התותחן של הצוות במסלול. מערבולת של שמועות שמזינות חששות אצל כל העוסקים בעניינים אלו. בפעם האחרונה זה קרה מלפני שנתיים שלטען נחמץ הראש מהתותח בטנק, הפעם זה טען שאיבד לעצמו את היד ושוכב פצוע בינוני בבי"ח בירושלים. ותכלס, כולם מסכימים שאין שום סיבה בעולם שזה יקרה. זאת אימון, רק אימון. לא מלחמה, לא מבצע, אפילו לא חשש לאירוע. רק אימון שעוד מישהו איבד את חייו על כלום. איבד איבר, בלי שום סיבה לשמירה על נפש.

ואז הגיע הצלצול.

במהלך הנסיעה בחזרה מהבסיס, איפשהו צפונית לעפולה בזמן התעפצות חזקה בקו חצור - ת"א, הסלולרי צלצל והמ"מ שלי היה על הקו. חדשות רעות, הסמג"ד (ע"ע פלאפל גבוה וארור) מצא ארגז תחמושת שהשארתי במשטח עבודה שלנו בזמן שהעברתי את הטנקים. זה לא משנה שליד זה, היה אוהל עמוס בפגזים שהשארנו שם בשביל האימון וכל השבוע שמרו אנשים מהפלוגה בסביבה.

הסיפור מורכב, יש סיכוי קטן אפילו לכלא בקיצו (טפו טפו טפו), אבל חאלס. יצאתי הביתה, ראיתי אותה. צריך לדעת מה באמת חשוב בחיים, ואם הזדמן לי להלך לצידה על הגבעות שהתחילו לשנות את גוונן לירוק אותה ששוטף לך את העיניים מחדש בתור חורשת אורנים קולקלת, אז מה הלאה כבר פחות חשוב.

פעם שעוד לא ידעתי מה משקלו של פז ואיך לזרוק רימון, התיישב לי פרפר על האף.

(קרה המקרה בגלבוע. לא כזה רחוק מהגולן. לא כזה רחוק מהאדם שאני עוד יכול להיות, לפני שאלך לאיבוד כמו רבים אחרים)