 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
 הסוכריה של אלוהים למי ששב מבית חולים
כבר היה מאוחר מדי בלילה, האצבעות רקדו בעייפות על ההגה בזמן שיזהר אשדות שר באוטו (ואיך לא? לנסוע בלי יזהר, זה כמו לנסוע בלי דלק. אז מה אם שמעתי את הדיסק הזה בלופים כבר מעל שלושים ומשהו פעם? מי סופר בכלל ..) ורק העיניים תפסו בציפיה כל פעם את הרמזור הבא שלא יתחלף לאדום. עמדתי לעלות על המחלף שיקח אותי צפונה, כשהשעון באוטו הראה אחת וחצי לפנות בוקר. בדרך לשם, כמה שניות קודם לכן, ראיתי איש חרדי עומד ליד הצומת ומנסה לתפוס טרמפ.
שנה שלמה עיקר תנועתי על פני האדמה מתקיימת בעיקרה באוטובוסים, טרמפים וברגל. כמעט ולא יצא לי לקחת אוטו מההורים, וכבר היה מקרה שחלף חודש שלם בלי שנהגתי (נו, חבל על הדלק וזיהום אוויר). בכזה מצב, שעוד התחיל בתיכון, אתה נכנס עמוק לתוך אחווה לא כתובה של טרמפיסטים. לאחר שעות שאתה נרקב באיזה צומת מסריחה ואף אחד לא עוצר לך, אתה נשבע לעצמך שוב ושוב שכל עוד תוכל - אין מצב שאתה לא עוזר לטרמפיסטים.
אני מודה, יש לי הרבה קרובי משפחה חרדים, ולמרות שבסך הכל הם אנשים טובים, זה לא מה שגורם לי לפתח סימפטה כלפי הקהילה שלהם. בין אם זה האטימות, החוסר נכונות לקבל את זולתם ואולי גם השיחות שבמהלכן עוד רגע הכנסתי להם בוקס לפרצוף, כי הם לא הפסיקו עם המיסיונריות המלוקקת שלהם, גרמו לי לא לחבב אותם במיוחד. גם הפעמים שיצא לי לעבור בטיולים דרך קבר הרשב"י וקברי צדיקים אחרים, לא תרמו דבר לצורך יצירת ניצוץ של זיקה חיובית כלפיהם.
לא משנה כמה אטייל, אראה ואשמע, גם אני בסך הכל עוד אדם קטן וחסר חשיבות שמתהלך על הפלנטה הזאת. אני כן מאמין שיש בכוחי לשנות ולהשפיע, אבל עדיין קטונתי מלהבין מה גרם לי במחלף לשבור חזק שמאלה ולעשות פרסה ענקית בשביל להציע לו טרמפ. נכון שזה עניין של חלק מהאחווה, אבל אחרי כמה התקלויות לא נעימות שהיו לי עם חרדים לאחרונה, הדבר היחיד שנותר זה הסימפטה כלפיו בתור אדם במצוקה שנרקב בשעה לא הגיונית בצומת מגעילה, וכנראה שהיה עוד איזה משהו שבגללו ויתרתי על נסיעה שקטה עם יזהר שלי, אבל עדיין, קטונתי מלהבין.
עצרתי לידו, הנמכתי את הרדיו ושאלתי לאן פניו מיועדות, "לכיוון כביש אחד" השיב האיש מתחת לבגדיו השחורים. פיניתי לו את המושב לידי, ואמרתי שיקפוץ פנימה ויצאתי לדרך.
תחילה שתיקה קלה, לאחר מכן שאל בן כמה אני. "תשע עשרה, עוד רגע מסיים שנת שירות ומתגייס" השבתי בנימה עצובה ועייפה. "ולאן מתגייס?" שאל האיש. "שיריון, מקווה להגיע לפלס"ר, אבל העיקר ליפול עם אנשים טובים" השבתי בהתרסה, אפילו קצת בבוז שחרדי שלבטח לא עשה צבא, מוצא לעצמו זכות לשאול אותי לאן אתגייס.
חשבתי שבזה תסתיים שיחתנו. האומנם היה לו זקן מעט ארוך יותר מהזיפים שלי, לא משהו של רבי מתחסד, אבל בסך הכל נראה יחסית איש בסדר, הוא הפתיע אותי שהתחיל לדבר על השירות שלו בגולני, והמשיך לשאול על השנת שירות שלי. לאחר מכן אמר שהוא מרגיש ממש לא נעים עם זה, אבל הוא מוכל אפילו לממן את הדלק אם אקרב אותו לכיוון ירושלים.
לא יודע, בהתחלה העסק נראה לי רעיון רע. ירושלים זה מקום יפה, אבל מאוד מסובך ודי לא אהבתי את הרעיון בלהתחיל לנסוע לשם בשעה כזאת. מצד שני, הדוס הזה עוד לא ניסה להחזיר אותי בתשובה והיה אפילו די נחמד לדבר איתו פתאום, שותף שיחה לא הכי מרתק, אבל מספיק מעניין. עצרתי לרגע בעליה לכביש אחד, הוא כבר פתח את הדלת כשהתחלתי להגיד לו שיעזוב שטויות, אני לא משאיר אותו ככה על הכביש באמצע הלילה.
לקח לו כמה שניות לעכל את העניין, שאשכרה מישהו חסר כל קשר אליו לוקח אותו בחינם טרמפ עד הכניסה לירושלים. במונחים של התניידות מאיפה שאספתי אותו זה שווה ערך לכך שאזרוק אותו כמעט בכניסה לבית, עבורי היה מדובר בדחיית השינה בעוד כשעתיים, אבל לאיפה אני ממהר? בכל מקרה הייתי חוזר הביתה ונמרח חצי מת במטבח עם כוס קפה ותוכניות רדומות בטלביזיה של לפנות בוקר.
הנסיעה הארוכה סיפקה לנו זמן לא מבוטל בשביל שיחה ארוכה שהייתה רצינית מאוד בשבילו, די צינית בשבילי. הרי אחרי ששנה שלמה שואלים אותך מה אתה עושה בשנת שירות ואתה חוזר על אותם דברים שוב ושוב, זה מתחיל די לשעמם. אך אם אתה משלב בתיאורים שלך דוגמאות לשנאת ילדים, התפרצויות אלימות למחצה מול בעלי קיוסקים שעושים לך ת'מוות באמצע הדרכה ועד כמה כל העסק של טיולים שנתיים זה בית זונות אחד גדול, זה הופך להיות אפילו די משעשע עבורך. אפילו לכותרות כמו "הטלביזיה משחיטה את הנוער, וכל המדינה מושחטת" כבר מוזמן מוצמדות בדיחות בקומונה שעולות לך די מהר לראש - כי חבורת דבילים, מה אתם מאשימים את הטלביזיה שמשחיטה אותנו, אם כמו עיוורים אתם תלויים בה? במקום להעיף אותה קבינימט מחייכם או לפחות לנתק אותה משלל ערוצי הכבלים, אתם רק משדרגים אותה וקונים עוד חבילת ערוצים לממיר.
הזכרתי בהתחלה שאין לי חיבה רבה לחרדים, והאמת שהבחור סיפק לי עוד כמה סיבות לזרוק אותו מהאוטו. סיפורים על איך חינכו אותו בבית לשנוא ערבים ואיך הוא תמיד חושד בהם, כי עבורו מדובר בעם נחות וטיפש, בהחלט לא תרמו לי לראות נקודות בלאהוב את האידיוט התורן. אך בכל מקרה כבר לא היה לי יותר מדי מה לעשות בשעה הזאת, ואפילו הצלחתי לערער לו קצת את הביטחון עם התשובות המוכנות לדברים מתלהמים וטיפשים כמו שהוא אמר.
בסך הכל בחור חמוד, אפילו ידע להקשיב ולא רק לדבר, חבל לזרוק אותו מהאוטו.
אחרי אחד מהעיקולים בכביש זה הופיע לפתע, אוטו הפוך ומרוסק, משהו טרי מהדקות האחרונות כשאפילו סירנות עוד לא נשמעו בכלל באוויר. עצרתי מהר בצד, וזינקנו החוצה בשביל להציע עזרה. מסביב התגודדו עוד כמה אנשים לעזור או לנסות לפחות להציע עזרה לשלוש הבנות שיצאו עם כמה חתכים קלים, אבל בהלם קשה. נראו תיכוניסטים, היו בשוק של החיים, אבל העיקר נראו שלמות כמעט בלי פגע. חיפשתי ערכת עזרה ראשונה באוטו, אבל לא היה ולאחר שהגיע כוח של שני אמבולנסים למקום סימנתי לידידי החדש שהגיע הזמן שנעזוב לפני שניהיה לתוספת בעייתית להמולה.
יש משהו די מתעתע בדרך שעולה לירושלים, כל הזמן בטוח שעכשיו, אבל ממש עוד שניה, אתה מגיע כשלפתע צץ עוד עיקול בכביש, "שממש אחריו, בטוח אחריו..." אתה כבר בכניסה לעיר. רגע, בעצם לא.
ככה נסענו, אני ושותפי לדרך הארוכה. שואלים, מספרים, מחליפים רישומים מהחיים. בסך הכל, באמת שעשה רושם של בחור טוב. אולי בפנייה אחרת בחיים, אפילו הייתי מזמין אותו לטייל איתי או קופץ אליו לקפה. רק רגע לפני שלחצנו ידיים לשלום, נזכרתי לאין לי מושג איך קוראים לו.
"יעקב" השיב הבחור ושאל בתגובה לשמי. "אני? אחינו" החזרתי תשובה. שאל למקור השם, ואני סיפרתי. מלחמה, אמא מאבדת אח ולי מוצאים שם - חיים די פשוטים, לא?
תם הסיפור לפני השינה ומחר הפגנה בירושלים נגד הבנייה בחוף הבונים לפני שאעלה צפונה.
| |
 התמסטלות מערפילי לילה בהר מירון
מונחת על הקרקע, למרגלות עץ אורן דק גזע, ביצבצע חתיכת ניילון מעל פיסת מתכת מרובעת. משני צדדיה, היו עוד שתי קשתות מתכת עם ציפוי גומי שנועדו לרכך את החבטה כאשר המנגנון מופעל. המטרה של הפיסת ניילון הייתה למנוע כניסת מחטי אורן ועפר לתוך המנגנון, כאשר החזירים הסתובבו באזור וגם מפני משב רוח חולף. לפני שאסף אותי מהשער של הבי"ס שדה בהר מירון, הוא עוד הספיק לעבור ליד אחת המזבלות באזור בשביל לאסוף על הדרך כמה פגרי תרנגולות טריים, ושכעת אחת מהן זכתה להכנס אחר כבוד (מפוקפק למדי, אחרי גסיסה איומה בתוך לול סלולה מתועש) לתוך רשת מתכת כפיתיון לתנים ושועלים. בינתיים, אותי דווקא הטרידה האפשרות שכזאת מלכודת עלולה לרסק למטרה שלנו ת'רגל לכל שאריות חייו, הארוכים או כקצר שיהיו. בתגובה להירהורי בנושא, הוא הרגיע אותי שגם הוא חשש מזה בהתחלה, אבל אחרי שזאת נסגרה לו כבר כמה פעמים על האצבעות שיצאו מזה ללא פגע, אז הוא רגוע יותר לגבי הלכידה של התנים והשועלים (ורק חבל שאי אפשר להפטר ככה מכמה חזירי בר בדרך).
הוא בחור בן 28 (או אולי שבע?), בעברו היה מד"צ בחוגי סיירות ולאחר מכן מדריך-חייל במרכז הדרכה שלנו עקב פרופיל בעייתי שנבע מבעיות רפואיות משובחות ביותר (וגם את התפקיד הזה הצליח לקבל, לאחר שהסתיר לא מעט טפסי ניתוחים מהרופא בלשכת גיוס). לאחר כארבע שנים של הדרכת טיולים שנתיים די נשבר לו מהעניין וכיום הוא עוד מדריך טיולי מבוגרים והשתלמות למדריכים, אבל כעת בעיקר מעביר לילות בתפיסת תנים ושועלים לצורך מישדור עבור המחקר שלו שנועד לבדוק את השפעת הלולים ושלל פגריהם על אוכלוסיית הטורפים באזור הר מירון, ומה המצב של אוכלוסיות אלו כיום, לאחר כשלושים שנה מאז הפסיקו את ההרעלות הגדולות שכמעט וגרמו לערך "תן" להכנס בויקיפדיה תחת ההגדרה "חיה שנכחדה מהאזור" (או בשפה העשירה יותר של תושבי האזור - "באמ'שלי, ראיתי פעם כ-כ-ה תנים וזאבים מסתובבים פה!" ).
פגישתנו הראשונה הייתה מלפני כמעט שנה בדיוק, בתקופה שעוד הייתי שינשין מושתן בתחילת דרכו שבטוח שיודע יותר טוב מכולם, והוא העביר איתנו יומיים כמרצה בקורס מדריכים שעשינו. אני זוכר כל מרצה ומרצה מהקורס ועל כולם אני יכול להגיד שנפלה בחלקי זכות לשמוע מדבריהם, אבל הוא בין המרצים הבודדים שאני מוסיף את הכותרת "זכות גדולה" שנפלתי אצלם כחניך. הוא הפגין בקיעות ידע מרשימה ביותר בנושאים שעד היום אני מזיל ריר למשמע שמם (זוחלים, עופות, צמחים ולא פחות מזה - הבנאדם גם ניהל מחקר קטן ונחמד על חיפושיות ), ובכך קנה את כל עולמי הדל, סוג של מישהו שאני יכול להגיד "שאהיה גדול, ארצה להיות כמותו".
הייתי צריך להצטרף אליו לשלל לילות של לכידות, אבל כל עוד סבא עדיין מעביר ימים עוקבים בבית חולים, אני נאלץ לקפוץ לצפון לגיחות קצרות בלבד שמסתכמים בגיחות לילות ולחצי ימים בגליל (וכמה שחסר לי הצפון, במיוחד ברגעים האחרונים לפני הגיוס).
לאחר שהעברתי לחיילות אצלנו השתלמות בכרמל (יותר נכון אם אגיד שאני טיילתי והן עשו הכנת מסלול), קפצתי לכיוון הר מירון. אז עוד לא ידעתי שאתקל בו בערב ואקבל את ההצעה להצטרפות, ובעיקר מה שהניע אותי זה השילוש אירועים שתחילתם במפגש עם חבר יקר לקומונה (שכעת חונך בקורס) יחד עם חברה יקרה לצוות (חיילת שכמותה פלס"ר חינוך לא ראה זמן רב  ) וכמובן ששאר הקורסניקים הצעירים שהולכים אוטוטו לתפוס ת'פיקוד על המרכז הדרכה שלנו ולהחליף אותי סופית (והאמת, שלאחר כחודשיים אני בלב מלא יכול להגיד שאני מת על כולם שם. מה מת? קרוע עליהם אחד-אחת! רק חבל שאין שם סביבתניק עם שריטה מספיק עמוקה שיחליף אותי בהתעסקות עם המאבקים הסביבתיים). הסיבה שמימנה אני ממשיך במטרתי להגיע עד שם, זה הצורך לסגור את העניין עם סיפור אהבה בעייתי שפתחתי (ובשפה פשוטה יותר, למצוא ת'ביצים לדבר איתה כדי שנמשיך לתקשר, אחרי שהייתי אידיוט וששלחתי לה הודעה שכוללת את השורש א.ה.ב, למרות שיש לה חבר ודווקא בגלל שהדבר הזה אוכל אותי כבר מעל לחודש). לבסוף, הסיבה השלישית ואחרונה לפינלה, זה שבסך הכל רציתי להסניף את האוויר הצלול והכי טעים שיש בארץ, קרוב לפסגה של הר מירון ורצוי מאוד גם בזריחה כשאני עם חבילת וופלות בתוך השק שינה.
לאחר מניין סיבות אלו, נותר רק לחזק את הרצועות בתרמיל ולצאת לדרך. הבאסה היא שדווקא בנסיעה חדורת ציפיה כמו זו, הייתה צריכה להיות אישה קשישה ודי מעצבנת שכל הזמן שאלה אם כבר הגענו לקבר הרשב"י (נו, רבי שמעון בר יוחאי, שבגלל פטירתו ביום ל"ג בעומר אתם מזהמים את האוויר בשריפת גלונים של נפט, קרשים וכוסות חד פעמיות  ). אמרתי לה שאני מכיר את המקום ושנגיע אגיד לה. חולפות עוד עשר דקות, ושוב נשמעת הקריאה הצורמת של הזקנה הבלוייה "הגענו כבר לרשב"י?", ושוב בניסיון לשמור על איפוק אני אומר שעוד לא, יש עוד נסיעה ושהתחייבות שלי לומר לה שנגיע, אפילו אלחץ על הכפתור 'עצור' בשבילה.
לאחר קרוב לעשר פעמים, אם לא יותר, שהיא שאלה אם הגענו כבר לרשב"י?" (ס'עמק, באמש'לו עוד לא הגענו!!), לחצתי לבסוף די מבסוט על הכפתור עצירה בידיעה שיותר לא אראה ואשמע מימנה, לפחות לא על הרשב"י.
"תעזוררר לי עם המזוודה למטה?" (כן גברתי. אין שום בעיה. בשביל שקט משינייך הטוטבות הזוהרות לאור הילולת הרשב"י אתן עד חצי המלכות  )
הגעתי לשם, מסניף כל הדרך מהצומת את האוויר הלח והקר. מתענג על כל שחטה, מוציא את האוויר מהר בשביל לספוג את השחטה הבאה מאותו אוויר טהור ויקר שעוטף כל פיסה מגופי. החבר'ה של הקורס עוד לא הגיעו, ויצאתי לגיחה לילית לעבר המעיין היבש שנמצא בדרך המובילה לפסגה.
האומנם המעיין יבש, כעת אומנם קצת לח יחסית אחרי הגשם, אבל זה אחלה מקום פוטנציאלי למציאת פרוונית שחורה (עכביש שחור וגדול, קרוב משפחה של הטרנטולות בארץ, פשוט מדהים שחבל על הזמן!). עד היום מצאתי שלושה כאלו - אחד בנחל בגליל מערבי (בטח מכירים את נחל שרך-שצת מאיזה טיול שנתי, לא?), עוד אחד בכניסה למעיין קטנטן והשלישי בתקופת הקייטנות, בשירותים של אחת מהדירות של החניכים שלי. הייתה הדרכת שירותים אחת איכותיות שיצאו לי בחיים, משהו שלא ישכח במהרה!).
נכנסתי לתוך הפתח של ניקבת המעיין, הפכתי אבנים, אבל לא פרוונית ולא נעליים, גג איזה חיפושית רצה (הסוג הזה שאוהב לטרוף שבלולים כמו טרופית בקייטנה). הייתי כבר קרוב לסיים את הפעילות ערב הזאת ולחזור להשען על התרמיל בחוץ מול נוף לילי משכר, כשלפתע הבחנתי במשהו צהבהב בין גרגרי העפר. הסתכלות ממוקדת ומקורבת, חשפה סלמנדה מזערית (ממש גור סלמנדרות!) שהייתה בגודל הקרוב לכשני שליש מהזרת שלי. חמודה כזאת, לא אצלם?
האומנם לא גור כלבים שמלקק לך את הפנים באהבה, אבל מספיק חמודה ורעילה כדי שהתאהב בה לדקות ארוכות תחת לילה צלול בהר מירון
החבר'ה הגיעו לבסוף, וכשירדתי לעבר הנקודת לינה יכולתי לאתר אותם בחושך ללא כל בעיה רק לפי הקולות שלהם, שלפתע הזכירו לי חיים חברותיים גם מעבר לכל הזקנים במחלקה הכירורגית. פתאום לראות אותם, את כולם, לא דרך הודעת טקסט בסלולרי אלא דרך חיבוק ארוך, זה מה שנתן לי חבל נשימה לפחות לעוד שבוע במסדרונות של הבית חולים.
כעבור כמה שעות, חיי הסתכמו שמצאתי את האומץ לתפוס אותה לשיחה, לסגור עניינים. מבחינתה עניין נסגר שהיא יכולה להמשיך לסמוך עלי כידיד אמיתי, ומבחינתי מצאתי איזה תא רחוק לזרוק בו את הרגשות, איפהשהוא בבווידם האחורי של הראש. לפחות לנסות. לגבי הזריחה? אחרי שחזרתי מהבדיקת מלכודות ישבתי לקפה אצל ידיד דרוזי יקר שעובד כשומר לילה בבי"ס שדה בהר מירון. לאחר שנפרדתי מימנו, העייפות הייתה קשה מכדי להתחיל לטפס ועד כשעה לפני הזריחה עוד ישבתי עם החבר'ה מהקורס ששמרו בתורניות ליד המדורה.
בבוקר התעוררתי לבדי, כשהם כבר שעה ומשהו קודם התקפלו מסביבי ויצאו לעוד יום של הכנות מסלול לקורס. כמה מטיילים שעשו את שביל ישראל (שביליסטים) לידי, הזמינו אותי לתה של בוקר ומשם חתכתי למרכז, לתרכיז של בוצה גוש-דנית שמהווה נתח אפרורי בחיי שצריך להשלים איתו.
יו נו, ד'ה טיים יו ניד טו פיינד יור בגרות (אור לפחות סמסינג לייק סיזס)
| |
 בעיניים קרועות אל מול מיטות חולות
בערב החג סבתא חלתה. זה לא חדש, היא תמיד חולה (סכרת ועוד שלל מחלות שעוד לא ברא השטן), אבל כאשר אומרים שהיא "חולה", הכוונה שהיא חטפה עוד איזה שפעת או מחלה אחרת שגורמת במקרה הטוב לכך שהיא מרותקת למיטה ובמקרה הפחות טוב, הכוונה שהיא מאושפזת בבית חולים.
המשפחה הייתה באותה עת בהולנד, ורק אחי ואני נשארו להיות בערב החג בסוכה עם סבא וסבתא. האמת, שממש לא רציתי ללכת לבית כנסת, ורק הרצון של סבתא גורם לי מפעם לפעם לחרוק שיניים וללכת לשעה וחצי של תפילות שבעבר מצאתי בהם עניין ובשנה האחרונה פיתחתי סלידה עמוקה ולא מובנת כלפיהם. (נו, דת זה אופיום להמונים - ומדע זה כלי, בלי הוראות מוסריות)
אני יודע שזה חרא מצידי, אבל בעיקר עד אז התעסקתי באיך להצליח להתחמק מתפילת שחרית בלי שסבא וסבתא יפגעו, ולחרוק שיניים עם אחי רק בתפילת ערבית (בערב לפני הארוחה בסוכה). כל זה היה טוב ויפה, עד שקיבלתי טלפון ביום של ערב החג, בעודי בצפון, על זה שסבתא נכנסה לאישפוז בבית חולים. חבר של המשפחה, שמהווה למעשה חלק מהמשפחה, נתן לי את הקריאה הזאת ושאל מתי אוכל לבוא להיות איתה בבית חולים. לא רציתי להטריח אותו, כי גם ככה הוא עושה הרבה מעל ומעבר, ולכן סגרתי איתו שאהיה איתה משלוש בצהריים ועד אחת לפנות בוקר.
אני שונא בתי חולים.
תמיד אמא מסדרת את כל הדברים האלה, ועכשיו בפעם הראשונה ממש אני זה שהיה שם וסידר את העניינים, כשאין לי מושג בגרוש איך העסק הזה צריך לעבוד. בחיים לא הייתי בקבלה לחדר מיון ומעולם לא הסתובבתי לבדי במסדרונות בתי חולים, ועוד בשביל לאתר איזה חדר נידח אי שם.
לא שאני באמת מתלונן, הרי זאת סבתא, אבל זה היה קשה..
לבסוף הגיע השעה אחת לפנות בוקר, והסלולרי שלי צלצל כשהוא בא להחליף אותי. חזרתי לאוטו, עיניים קרועות מעייפות והדם זורם בגוף כמו להקת זאבים עצבנית. התחלתי לנסוע על הכביש החשוך והריק, כשברקע עוטפים אותי שירים של נייטוויש. הגוף רתח, לא רציתי שהנסיעה תסתיים לעולם, ובמקום לפנות למושב שלהם המשכתי הלאה בכבישים הריקים של שעות הלפנות בוקר. רציתי לצלצל אליה , אבל היא לא ענתה להודעה ששלחתי לה. הראש התפוצץ לי, עד שלבסוף חתכתי בחזרה ועברתי בכניסה למשק שלהם ולאחר שהשיר נגמר, נעלתי את האוטו, נכנסתי הביתה ונפלתי לשינה עמוקה.
למחרת סבא לא הרגיש טוב, סבל מכאבי בטן עזים. לקראת הצהריים, לאחר בוקר שלם שניסיתי לתת לו תה ומים, הוא ביקש שאקח אותו למיון. שוב, באותה נסיעה לאותו בית חולים כשפעם ראשונה אני זה שמסיע את סבא ולא ההפך (הוא תמיד אוסף אותי מכל מיני צמתים באזור כשאני חוזר למרכז ). הפעם אין מוזיקה ורק שריקות הרוח בחלונות שוברות את השקט.
למרות השעות הרבות שהעברתי שם ביום הקודם, עדיין לא ממש הכרתי את המקום על בוריו. הוא כיוון אותי לכניסה למיון ואמר לי לעצור. בתגובה, השבתי לו שיתן לי רגע למצוא חניה ונלך ביחד לקבלה, אבל במקום זה הוא יצא במהירות מהאוטו וגירש אותי בחזרה הביתה, לא מוכן שאלווה אותו ורק רוצה לשמור על אותה העצמאות המושבניקית שלו (שתמיד הערצתי). עם זאת, בכל זאת הבנאדם בן 82 ואי אפשר לתת לו להסתובב ככה לבד חולה. החניתי מהר את האוטו, ורצתי בעקבותיו לתוך המיון בתקווה שעוד לא איבדתי אותו.
בהתחלה הייתי עצבני עליו שהוא ככה מתנהג וגם בהחלט שנשבר לי מהבית חולים הזה. אחרי כמה דקות, נותר לי רק להשלים עם זה שעבורו הרבה יותר קשה לראות איך עד עכשיו הוא טיפל בנכד שלו, ועכשיו הנכד מטפל בו.
אתמול סבתא שוחררה וסבא נכנס לניתוח.
חזרתי מהצפון, מוקדם בהרבה ממה שחשבתי. את הטיול חתכתי באמצע, עם סוג של הבטחה לידידתי מהגולן שהטיול הגדול שלנו בנגב בעוד שבועיים (שלושה?) לא יהיה ככה. הגעתי הביתה ומשם תפסתי את האוטו והמשכתי שוב לבית חולים. סבא כבר היה בחדר התאוששות, ואני עם עוד כמה קרובים וחבר המשפחה נרקבנו בחוץ עד לסימן כלשהוא.
אחד מהקרובים שמע שהייתי בהפגנה על הכנרת והתחיל לשאול מה הקטע של זה. הייתי ממש עייף, והסברתי לו בחפוז בלי יותר מדי כוח. חשבתי שבזה העסק יגמר, והוא התחיל להצדיק את "בעלי החופים" (נו, חבורת עבריינים טבריינים ארורים) שנמצאים שם ונותנים שירותים על החוף. ניסיתי לסגור את השיחה הזאת, והוא לא הרפה. לבסוף מצאתי את עצמי סתם בוהה באוויר בשביל שירד מימני.
לאחר מכן, הוא לפתע התחיל לשאול על ביצים אורגניות - תגיד, סבא שלי עכשיו סיים ניתוח וזה נראה לך הזמן להתחיל לקשקש לי על ביצים אורגניות? טרד מימני כבר! אבל כאן התחילה הצרה מהכיוון השני, שאישה שישבה לידנו שמעה את השיחה ולפתע נדחפה עם השאלה - "אז תגיד, אפשר לאכול עופות?"... ס'עמק! אני נראה לך כמו נציג של משרד החקלאות? כבר שנים שלא הכנסתי חתיכת עוף לפה שלי ואני רק מדבר נגד זה, מה לי ולפולקע שלך?
מחר הייתי צריך לעזור במחנה ניווטים של סיירות ברמת מנשה, כנראה שזה לא הולך לקרות עם המשמרת שאמא שמה לי על סבא בין 9 בערב ל9 בבוקר שלמחרת
שבת שלום,
גם לך כנרת שלי. (מזוהמת ומגודרת ככל שתהיי.)
וגם לך, היכן שתסתובבי כעת בהר מירון.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
