 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
 פיצול בדרך
בסופו של דבר, גם הוותיקים צריכים לעזוב - ולפעמים זה משאיר תחושת רייקנות שכזאת שאתה בכלל לא צופה מראש. ככה זה כאשר החונכת של הקורס שלנו, שהייתה שינשינית (כאן) ועוד שנתיים מורה-חיילת (כאן) מסיימת את תפקידה בתור אחת מן המניין של הצוות בביס"ש. פתאום מסתכלים אחורה מאז שעוד הכרנו אותה בפגישת שינשינים הראשונה של הביס"ש, ולאחר מכאן בתור חונכת קורס ארצי וקורס אזורי. המון תמונות, המון זיכרונות והמון דברים שלמדתי מימנה רצים ביומיים האחרונים בראש, והתחושה של ילד שלומד לרכב על אופניים עד שעוזבים אותו לבד לראשונה בלי גלגלי עזר, מופיעה אצלי בתור מדריך שנותר בלי מנחה להאחז בו שקשה.
לאחר המסיבת פרידה אתמול (שהייתה בספרייה, ודי בדוחק ) הטרידה אותי יותר מכל המחשבה, שלא הכנתי לה שום מכתב פרידה. קיבלתי מימנה כל-כך הרבה תמיכה ועידוד, שזה פשוט היה עבורי בלתי נסבל. איך שנסתיימה הישיבת צוות (שכללה בתוכה את הפרידה מימנה), טסתי לחדר שלי והתחלתי לכתוב. וכתבתי, האומנם לא הרבה כמו שרציתי, אבל את מה שבאמת רציתי לומר, כתבתי שם - את הערכה שלי כלפייה והתודה שאני מרגיש כה חייב לה. לבסוף גם ציירתי כמה ציורי-שטות שכאלו, והדבקתי את המכתב, על גב של תמונה שצילמתי פעם.
ירדתי לדירה שלה ( הדירות צוות נמצאות בשני חלקים על הגבעה) ודפקתי בדלת. אין תשובה. ניסיתי שוב, ועדיין אין תשובה. די בצער, הנחתי את המכתב על מפתן הדלת ועליתי למשרד. בדרך, ראיתי אותה מדברת עם אחד המדריכים, אבל החלטתי להתעלם - גם ככה פרידות זה דבר מחורבן.
החבר'ה חזרו הביתה אתמול בלילה, אבל אני החלטתי לחזור למחרת. התעוררתי לדירה ריקה, נחרד מזה שהשעה כבר שבע וחצי אני סתם מבזבז את הזמן. זה לא שהייתי לחוץ באיזה לו"ז צפוף, אבל מעבר לזה שאני שונא לקום מאוחר, הייתה פשוט תחושה אי נוחות באוויר. רציתי לצאת לטייל בגבעות, כמו כל בוקר שלי כאן, אבל המחשבות הסתבכו לי עם הבלגן בחדר ועם זה שעוד לא אמרתי לה להתראות. התארגנתי די בחופזה, משאיר את החדר כמו שהוא ויורד לעבר השער, עם תקווה שהיא עוד בדירה. עברתי ליד הדלת של הדירה שצמודה לדירה שלה, כשלפתע היא יוצאת מימנה. מחייכת בקצת בילבול, היא אמרה לי שלום, ואני חייכתי בדביליות והשפלתי את המבט לאדמה.
"סחטיין על הכישרון ציור" היא צחקה, ואני שיחררתי גם ציחקוק חנוק - חילופי בהצלחה ונשתמע, חיבוק פרידה (ואחריו עוד אחד), ולבסוף ניפוף שלום אחרון והמשכתי הלאה בלי להביט אחורה.
מבחינתי, הייתי בהחלט מוותר על כל העסק הזה ופשוט יוצא לטיול חמשוש, אם לא הייתי מחוייב לבוא לישיבת צוות של ערב חמישי. פרידות זה עסק מחורבן, ובמיוחד ממישהי שתמיד ידעת שאפשר לפנות אליה והיא תעזור. כולנו מוקירי תודה אליה, כי היא הייתה הרבה מעבר לחונכת, ממש כמו איזה "אמא גדולה" שלנו. הצטרפה להדרכות הראשונות שעשינו, ישבה איתנו עד מאוחר בלילה בשביל לעזור במערכי הדרכה שכתבנו, עודדה בשעות משבר ומה לא. בקרוב היא טטוס לדרום אמריקה, ואנחנו? נשארים כאן, בגליל.
חוץ מימנה, יש עוד אחת. אבל אחת עם סיפור שונה לגמרי, שצץ לפתע עם המון תקווה כאשר התנדנדתי בערסל שליד הדירה בשבת שעברה, וכעת מה שמתנדנד זה ההחלטה שלי מה לעשות הלאה - לוותר כמו תמיד על אותה תקווה קטנה שהופיעה או להמשיך הלאה ויהיה מה שיהיה.
ידידיי שוחרי אהבות ורומנטיקה למיניהם, דוחפים להמשיך הלאה - "ומה כבר יש לך להפסיד, אה?" הם שואלים. לעומתם, קול קטן בראש אומר "בחייאת רעבק ילד, למה לך? אם היה סיכוי, כבר היית יודע את זה".
"חבל על המאמץ" הקול ממשיך באומרו, "לך תציל את הסביבה שאתה כה מאמין בה, במקום לבזבז כוחות על עוד איזה אהבה נכזבת".
קיבלתי הערב עידכון על מאבק ישן בתמנע נגד המלונות. אזור כזה מדהים ויחודי, במאבק נגד עוד כמה אנשי הון ופוליטיקה שרואים רק את ההון הכלכלי מול עיניהם. זה יכול להטריף לי ת'דעת לפעמים על העיוורון של אנשים בעקבות ההשתעבדות לכסף, וחוסר הנכונות לגלות הבנה על דברים מעבר - לפחות נותר לקוות שהחבר'ה מביס"ש אילת הולכים להרתם למאבק, כי אני מפה, לא באמת אוכל לעשות יותר מדי.
כותב שורות אלו על פסגתו של הר תבור, במהלך טקס החניכה בקבלתו לצוות ביס"ש גליל
| |
 לתזמן את תנועת הנודד בגליל
אחד מהביס"ש הותיקים ביותר בארץ, זה הביס"ש בהר מירון. הקימו אותו איפשהוא בשנות השישים, ומאז ועד היום, עד כמה שהמקום הזה מעורר פליאה ועניין, הוא עדיין, נשאר, חור. אפשר תמיד להסתכל על זה בצורה חיובית של "הי! יש כאן נקודה סביבתית שבקושי הופרעה, ואפשר ללמוד מימנה המון ולראות טונה של בע"ח, וכרכומים לצד חלמוניות שפורחות באין מפריע בפסגתו". אך, הו אך ... כמה חבל שבשביל לראות את זה, צריך להגיע לפסגת הר מירון, ואם אתה לא עושה את זה בתור טיול (רציני, או אפילו סתם לכמה שעות) אז נותר רק תחבורה ציבורית - או שאתה שינשין ממש עשיר שיכול לממן מונית / לסנג'ר את ההורים בצורה הכי לא ריאלית כמעט שקיימת.
הסיפור היה, כמו שכבר הוזכר כאן קודם, שיעדי היה להגיע להר מירון. עכשיו, יש כחמישה אוטובוסים בערך בכל היום שמגיעים לשם, וגם זה עד 5 אחה"צ וז-ה-ו. כל מי שלא בונה על טרמפים, שיכין את עצמו נפשית לישון עד הבוקר שלמחרת על דרך צדדית ומעופשת. אבל בחזרה לעניינו, אחד השינשינים אצלנו היה צריך שהתלווה אליו למסלול שלו, כי יש קטע שאני עשיתי והוא מעולם לא היה שם, ולפי הנוהל של משרד החינוך (ע"ע - טיול שנתי, טיול שביתה, סיור כיתתי), המדריך חייב לעשות הכרת מסלול, אחרת לא חל עליו הביטוח ועוד דברים משפטיים כאלה שמעולם לא התיימרתי להבין - אז ניחא, הסכמתי בשמחה.
הגעתי לצומת מירון, הישוב שמוכר בכך ששם שוכן קברו של הרשב"י, ומשם זה פשוט ריקבון. האומנם השעה כולה 6 אחה"צ, אבל בתחושה עם החושך והאווירה מסביב אתה מרגיש כמו כבר לקראת חצות. עמדתי, חיכיתי, אכלתי קצת שוקולד, ולבסוף הגיע הטרמפ המיוחל שלקח אותי לאחד המקומות היותר מוכרים וחורים בארץ, הלוא הוא קיבוץ סאסא! ישוב קטן, ששוכן כקמ' מהכביש שעולה למירון (ושעובר בדרך ליד הביס"ש). אמרתי תודה, ושבתי ליחל לטוב. עברו עוד כמה מכוניות, לא עצרו טרמפים ולבסוף החלטתי לא להיות בטטה, וליזום פיתרון! (ואוו, פתאום זה נשמע ממש מרשים שאני כותב את זה ככה לעצמי). הדלקתי את הפנס, הדקתי את רצועות התרמיל ויצאתי לדרך. לא עוברים 50 מטר, והופ, נגמרת התאורה על הכביש, אבל אין ברירה וחייבים להמשיך. אני מתקדם עוד קצת, כשלפתע מכונית שחורה קטנה עוצרת כשלושים מטר לפני, ואז עושה רוורס מהיר. עכשיו זה לא שאני כזה פראנואיד, אבל כשיש חושך מצרים מסביבך, ופתאום מכונית עוצרת באמצע הכביש ונוסעת לעברך רוורס, כשאתה מרחק יריקה מהגבול עם לבנון והחיזבאללה, יש איזה לפחות "גור חשש" שמתגנב אלייך. אבל החלטתי להיות שינשין אמיץ, ועמדתי זקוף ועם מבט דבילי לעבר החלון שנפתח וחשף זוג עיניים שביצבץ מולי.
"תגיד אחי, לאיפה אתה צריך?" הוא שאל אותי במבטא די ישראלי, והסיר מימני חשש כזה או אחר שמדובר בפעיל חיזבאללה.
השבתי לו שאני צריך לצומת של הביס"ש והוא אמר לי לעלות בזהירות מהצד השני. האומנם מדובר בחצי דקה של נסיעה, אבל זאת הייתה בערך החצי דקה הארוכה ביותר בחיים שלי. הם היו שני גברים ואישה, ובעיקר הסתכלו עלי במבט בוחן מהצד - אבל עכשיו שאני נשארתי בחיים לספר את זה, אז נו ניחא.
טיפסתי את העליה בחושך די קרוב למוחלט, וגם הירח שהיה אחד הגדולים, בקושי הצליח להאיר עם כיסוי העננים הצפוף שחסם את אורו. אבל יש לי מחשבות מעודדות, וגם אם לפעמים אתה קרוב ללאבד תקווה, לפחות ברגעים כאלו אתה יכול בעיקר לחשוב ולקוות, ובין לבין גם לייחל ששום חזיר בר לא התעצבן עלייך פתאום.
העיקר? הצלחתי אשכרה להגיע בול לארוחת ערב שלהם.
מדריך, עם כל הכיף שרואים מסביב, יכול להיות אחת העבודות היותר שוחקות שיש - מורים מעצבנים, מלווים שמעשנים באמצע ההדרכה שלך וילדים חראות שלא שמים עליך. אז לא היה לי ממש את השלישיה הזאת במלוא הדרה, אבל בהחלט היה קשה היום. קיבלתי כיתה של ילדים בכיתה ד' שבסך הכל היו די אחלה, וגם המורה שלהם שהאומנם נראה שהגיע מהמאה הקודמת, היה ממש סבבה ועזרה לי המון. אבל, יש את היצור הזה שנקרא "הורה מלווה", שלפעמים פשוט דווקא אותו הכי בא לך לחנוק מכולם. בין אם זה שהוא קונה לילד שלו קרטיב באמצע המסלול בזיכרון יעקב, ומתחילות מלחמות עולם על "למה לו יש, ולי אין?!" וזה ממש מעלה ת'עצבים בפעמים יותר גרועות, שאחד ההורים זה חתיכת ערס מחורבן שחושב שהוא מנהל את הטיול.
אני חייב להודות, שלמרות השאיפות של להעביר להם ערכים שאני מאמין בהם, לא הצלחתי להראות להם דבר - ובסך הכל זיכרון יעקב זה מקום די נחמד, אבל אני לא מסוג האנשים שמתחברים להדרכות עירונית. זה חביב, זה סבבה, אבל זה בהחלט לא בשבילי - וזה עוד שאין לכם מושג, מזה להגיע להדריך בגני הנדיב ולא משנה כמה פעמים תגיד, תמיד יהיו את הכמה קרציות שיהיו חייבים ללכת על הדשא ולזרוק אבנים על הדגי זהב.
מחר הייתי צריך להדריך את הישיבה התיכונית שהדרכתי מלפני כשבועיים ברכס אצבע, אבל איך שהוא יסתדר שזה לא יצא לפועל, ו .. מקימים גינה אורגנית? דווקא טיול יתאים יותר. כבר כמעט שכחתי מזה לטייל לא בתור הדרכה או כחלק מהכרת מסלול בקורס.
כרכום גירדו - בניצני פריחה ראשונים בנחל גוש חלב
| |
אילו רק חוף הכרמל היה במפרץ חיפה
אילו רק לא הייתי מתבלבל בין תחנה מרכזית חוף הכרמל לתחנה השנייה של לב המפרץ .. אתם יודעים מזה לטפס בכרמל בעקבות טרטורים של לאיפה נכנסים לגנים הבהאים? בהחלט אחת החוויות הלא נעימות והיותר מתישות שאפשר לפתוח איתן את הבוקר. מצד שני, לפחות הצלחתי להגיע להשתלמות, ולגלות עד כמה מוזרים הבהאים האלה, ובעצם - זאת בעיקר דת לאנשים עשירים או לחבר'ה משועממים ובלי צרות בחיים. המטרה שלהם טובה, אבל גם ישו(ע) הטיף אז לשלום ואחווה, עד שהרומאים צלבו אותו ופיתחו מימני את הנצרות שהפכה לאחת הדתות הרצחניות ביותר בהיסטוריה.
החבר'ה מגולן באו להתארח אצלנו היום, בגלל איזה קמפוס באזור שיש להם מחר. תמיד שאנחנו נפגשים, יש פתאום כ"כ אווירה אחרת שאי-אפשר לתאר, לראות איך הם חיים בכזה אופי שונה. להם, לסגור שבת ולטייל ביחד זה לא דבר מחריד כמו שזה נתפס בצוות שלנו - "למה לסגור שבת? הייתי פה כל השבוע, עכשיו אני רוצה לנוח בבית!" תיהיה תשובה אופיינית אצלנו. זה באמת חבל, במיוחד כאשר אתה לא מבין איך אנשים לא נשאבים ליופי של המקום כאן, להילה של המטרה שהם מדברים עליה כה הרבה, ועושים מימנה כה מעט.
רק בשעות הקטנות אני יכול ללכת בשקט למשרד, להדליק את האור ולכתוב לך - כל לחיצה במצלמה בעקבות חרק ופרח, כל שיטוט בוואדיות והגבעות, כל צעד יחף על האדמה החשופה , כל וכל .. עוצרים בתוכם פיסת ההשראה שקיבלתי ממך, עוד חלקיק תקווה לעבר האמונה שאפשר לחולל שינוי בעולם שלנו, עוד קצת אומץ להמשיך הלאה.
ואני? בקושי שמכיר אותך. בעיקר כותב, וממשיך להרהר. אבל בכל זאת, יש משהו מעבר להכרות הפורמלית, הכרות של הגיגים שכאלו, שבונים עצמם עוד ועוד, מפתחים איזה תקווה שאולי בכל זאת יש לי סיכוי. למרות המרחק, למרות הניתוק, למרות הכל - מבט על בז שמוצא את מנוחתו על ענף וחיפושית שמדשדשת על הבוץ הטרי, גורמים לי לשאול את עצמי "ומה היא הייתה חושבת על זה?".
למרות שהייתי קרוב לאבד את זה, גם אצלי צץ שוב משהו שהוא מעבר לפרוקי רגליים ועוד כמה ציפורים.
שועל רץ בגבעות שמאחורי הביס"ש, לאחר שבוע גשום וקר
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
