איזה קור! איך כבר השתחררתי, ועדיין כל כך קר? זה אמור להיות נחלת השירות שאי אפשר לתחמק מימנו. הידיים מוצמדות אחת לשניה, ואני מנסה לנשוף ביניהם. צריך רק להזהר שהמכנס לא יעלה עוד בטעות על המדורה. אכן, קר באצבע הגליל. 

שבוע לפני השיחרור, ונכנסו לתוך הלילה בנחל צין שמתחת לשדה בוקר. לא חישבנו את הזמן הליכה טוב, ובאזור שידם של הפקחים חזקה למדי, לא טוב להסתובב מעבר לשעות התנועה שהוגדרו בשמורה. הלכנו עוד שני קילומטר מחורשת הצפצפות של עין שביב והגענו לחניון לילה שכבר אוכלס במכיניסטים (הצעירים) של מכינת עמיחי. בהתחלה הם עשו כל כך הרבה רעש שחשבנו שהם איזה טיול של ישיבה רוויית ראבק, אבל כאשר שמענו צחוק וצעקות של כמה בנות שם, העניין נפסל ישר והשותף לדרך הלך לבקש מהם סוכר לתה של הערב. בינתיים מצאתי איזה פינה צדדית בחניון והתחלתי לחפור תעלה קטנה כדי למקם את המדורה, אבל עם כל חפירה הרוח העיפה חופן עפר לתוך הפרצוף שלי. קצת מיגון, קצת אקרובטיקה והלהבה נדלקה. אדרבה, אפילו גפרור שני. 

קמתי באמצע הלילה, למדרון שנשטף באורות מעמק החולה. בהתחלה היה די חם, אבל לאט לאט העסק ירד בהדרגה. נקמת השק"ש, יגידו יודעי חוכמת דבר למי שדחס עד חורמה את השק לתוך התרמיל שלו עד שלעולם לא יוכל לחזור לצורתו החלקה והמקורית. נעטפתי בחולצה הארוכה שנימנמתי עליה, וניסיתי קצת להתעפץ בין החלומות. איזה קור, והסחבק ליד ישן עמוק כמו דוב קוטב. מה אכפת לו, קצת אוגר שינה לפני שיצא לקצונה. 

התחלנו את העליה לחוד עקב, נראה לי שזאת פעם ראשונה שהייתי ממש בחוד. תמיד עברתי לידו, ובאמת שמוזר שמעולם לא עליתי. הוא צריך מחרתיים ללכת לעשות טופס טיולים יוצא מהגדוד, עוד שבוע נגיע ביחד ללטרון ונגזור את החוגר. אחרי זה, אצטרף לחבר שעושה קטע על שביל ישראל בצפון. לפתע נראה לי משעשע הסגירת מעגל - שבוע לפני הגיוס עשיתי יומיים לבד בשדה בוקר, והטיול האחרון של הקומונה לפני הגיוס היה לאצבע הגליל. עוד שניה אני משתחרר, ואני שוב מסתובב באותם מקומות. 

ירדנו מתחת לרמות נפתלי, לתוך בקעת יחמור. כל ההרים שם, החצר האחורית של לבנון בשטח ישראל, נקראים על שמות של איילים, יעלים ועוד כמה מפריסי פרסה דומים. לפתע אני שם לב לאלה אטלנטית ענקית שניצבת סמוך לשביל. גם אז, מלפני שלוש שנים היא הייתה ערומה מעלים, התכרבלנו כאן ביחד מפני הקור בלילה האחרון שלנו כקומונה. השתחררתי רק מלפני כמה ימים, ושוב אני עובר ממש לידה. הפעם בתור אזרח למהדרין. 

יום ראשון אני עולה על המטוס ונוחת אחרי 14 שעות בבואנוס איירס, ארגנטינה, דרום אמריקה. 

השתחררתי, והתרמיל קורץ חזק מדי בזווית העין. 

פרט צעיר של גמל שלמה, עושה הפגנת נוכחות לקהל בנחל דישון.

נורא קל לדבר על עשייה משמעותית, להתחבר לשונה ולחולל שינוי אצל האחר. כל כך קל לדבר על זה ברמה שכל פעם שאני נתקל בדיון ערני סביב הנושא אני חש מירמור. חוסר הבנה עוטף את יושבי הדיון שלא מבינים באמת את עומק הדברים שהם מדברים עליהם כברורים מאליהם. כעבור כמה שבועות כשהם יקבלו את החניכים או, לא עלינו, את החיילים החדשים והטריים שלהם, פתאום העסק נראה הרבה פחות זוהר. פתאום ללכלך על החייל שלך עם שאר הסגל מאחורי גבו, הופך להיות מקלט לתסכול במקום להעיף אותך קדימה בפיתוח וקידום אותו חייל.